ביום שבו אירעה התאונה שבה קופחו חייו של בני, חן ישראל בן ה-10, על ידי שוטר קהילתי שלא הבחין בו במעבר חציה, החיים שלי נחצו לשניים. לפני, ואחרי. קשה לתאר למי שלא חווה את זה מה טראומה כל כך פתאומית עושה לכל תפיסת העולם, הערכים והאמונות.
קראו עוד:
מכירים את הסצנה מסרטי האקשן, שיש משהו שגורם לזגוגית פנורמית ענקית להתנפץ לרסיסים? זה נעשה בדרך כלל בהילוך איטי. ברגע הראשון, גיבור הסרט מביט אל הזגוגיות ולא קולט מה הוא רואה. ואז, הכול קורס לנגד עיניו ונותרת רק מסגרת. כל הזכוכיות מנופצות לרסיסים על הרצפה. אז ככה.
לקח לי זמן לקלוט, להבין. הרגשתי כמו הגיבור ההוא, שלא תופס מה שעיניו רואות. בשכל הבנתי: הבן שלי איננו. רק לפני רבע שעה הוא היה בסניף של בני עקיבא. אחותו הגדולה ראתה אותו שם. ועכשיו הוא איננו. לתמיד. דומני שההלם, בצורה זו או אחרת, נמשך עד היום, שש שנים אחרי. מאז, כבר התעצבה לי תמונת עולם. והיא חדשה והיא אחרת, כל כך אחרת ממה שהיא הייתה.
גדלתי בבית דתי. מילדות חונכתי להאמין שאלוהים הוא טוב ומיטיב. שהוא שומר עלינו. שיש להלל אותו, לשבח, להתפלל אליו. שהוא נענה לתפילותינו, אם רק נתפלל במלוא הכוונה, אם נהיה טובים ונקיים מצוות. חונכתי על השגחה פרטית - אלוהים משגיח עלינו כל העת, הוא רואה ורושם את מעשינו. התרגלתי כל כך לאהוב אותו, את אלוהים.
באותו יום מר ונמהר, הכול היה נראה לי פתאום כמו שקר אחד גדול. הרגשתי מרומה, נבגדת. זה לא הסתדר לי. "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל?", "מודים אנחנו לך… על ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים"? איפה כל הדבר הזה? איפה ההשגחה? התאונה הזו, הכול נראה כל כך מקרי וכל כך שרירותי, חסר משמעות. לא הייתי מסוגלת לשמוע קידוש בשבת. איך ייתכן שאקדש את השבת כשחייו של בני חוללו בצורה אכזרית כל כך? אם לא שמרו עליו, איך אשמור אני את השבת? מה עם קדושת החיים? גם על זה חונכתי וגדלתי.
איפה כל ההלכות האלה, ואיפה המציאות שנכפתה עלינו ברגע אחד. כעסתי. הייתי מלאת זעם חסר אונים. הרגשתי כמו מי שאלוהים זרק אותה מכל המדרגות. וכמו בשיר של יענקל'ה רוטבליט: "החיים מכים אותך כואב ואין לך איך להחזיר", לא יכולתי להחזיר, לא לאלוהים, לא לנהג השוטר .פרקתי את זעמי בריצה. רצתי קילומטרים בלי להרגיש. רצה במשך שעה ויותר ואז עוד שעת שחיה, והייתי יוצאת מהמים כאילו כלום. בריצות לפעמים הייתי נעצרת כדי להשליך אבנים על גדר הביטחון של היישוב. הרמתי אבנים כבדות והעפתי אותן הכי חזק שיכולתי, כדי לשמוע את צליל החבטה בעמודי המתכת. בכיתי ושאגתי כמו חיה פצועה. כמו לביאה שחטפו לה את הגור שלה מתחת לאפה ממש.
"איפה כל ההלכות האלה, ואיפה המציאות שנכפתה עלינו ברגע אחד. כעסתי. הייתי מלאת זעם חסר אונים, אבל לא יכולתי להחזיר. לא לאלוהים, לא לנהג השוטר"
לקח לי זמן, הרבה מאד זמן, כדי להבין, שמה שנראה לי אישי נגדי הוא לאו דווקא כזה. התבוננתי וראיתי וגם שוחחתי עם עשרות אימהות שכולות. כולן נשים טובות. טובות מאד אפילו. קשה להאמין שאלוהים רודף אותן או מעניש אותן על איזה חטא. איזה חטא כבר יכול להיות כל כך חמור שנקבל עונש בסדר גודל כזה? אם כך, לא נותר לי אלא להבין שאני לא מבינה. לא איך העולם הזה פועל, בטח לא על גמול ועונש.
היום אני עדיין מאמינה באלוהים, אבל באלוהים אחר. למעשה, אלוהים הרבה יותר גדול ורחב. לא משנה לו באמת, אם חיכיתי כך וכך שעות בין בשר לחלב, או אם נטלתי ידיים שלוש פעמים על כל יד כשקמתי בבוקר. זה אלוהים שהוא מעל ומעבר לתפיסה ולהבנה שלי. הוא כבר לא טוב ומיטיב. אבל גם לא רע. הוא מנהל את העולם איך שנראה לו. הישות הזו, אלוהים, היא לא אנושית ולא פועלת בדרכים אנושיות. ולמעשה רב הנסתר על הנגלה, וכמה שננסה ללמוד עליו, מהתורה או מהגות של מחשבת ישראל לדורותיה, לא נדע מי הוא.
ובכל זאת, יש לי בראש איזשהו דמיון שמחזיק אותי. יום אחד, כנראה אחרי שאעבור מהעולם, אפגוש את חן, ואז אולי גם אקבל תשובות לכל השאלות הללו, שאני רושמת במן פנקס בראש שלי עוד מילדותי. שאלות שאין עליהן תשובות.
