כבר עשר שנים, אחרי המקלחת, נשלף המסרק הסמיך בביתנו. תלתלים וכינים זה שילוב קטלני ולכן נדרש מאבק עיקש באויבות המרות. אבל מתברר שהדרך היחידה לשכנע ילדה קטנה לעבור סירוק סיזיפי היא להפוך את האויבת לחברה. והכנה נחמה היא חברה נהדרת. מצחיקה, שאפתנית, לא מוותרת. ואחרי כל מקלחת היה אפשר לדקלם או לצפות בסרטון שלה בזמן הסירוק. להסיח את הדעת. הגדולים כבר גדלו ומה להם ולכנות כמו נחמה - אבל הם עדיין מהופנטים. אולי כי מאיר שלו אף פעם לא באמת כתב רק לילדים.
בפעם הראשונה שהקראתי לבני, אהרון, את "הטרקטור בארגז החול" הקול שלי נשבר. הגיבור, אהרון, כבר זקן. וכך גם הטרקטור שלו. ואיזה שימוש יש לזקנים כמוהם? ובתוך קריאת השורות הקצרות הדמעות זלגו. אמא עייפה בוכה מספר ילדים. אולי כי לא צריך מילים ארוכות בשביל לתאר זקנה, שברון לב או תחושת חוסר תועלת. חסד והכרת הטוב לא לומדים משיעורים גדולים אלא מסיפורים קטנים. והטרקטור - חפץ דומם - מתמלא בחיים. בדיוק כמו ב"הצלחת שמתחת". הרי אין ילד שלא חשב בלב פעם שזה לא פייר שמשתמשים תמיד באותם הכלים. והנה, לרגש הפשוט הזה פתאום יש מילים. ותוקף. והילדה היא אימא. והאימא - ילדה. בדיוק כמו זהר שממשיכה לעשות פרצופים מצחיקים למראה גם כשהיא גדולה בתקווה שיצוצו שם גומות.
שלו לא היה מבוגר שכתב לילדים. הוא לא זייף את הטון שלו, ולא ביקש מוסר השכל, ואף פעם לא חשב שיש מילה קשה מדי או גבוהה מדי. הוא נהג בילדים כפי שרצה שינהגו במבוגרים - בהומור, בחמלה, בחסד. הוא ידע שהרגש הילדי שלנו לא נעלם, הוא רק עובר הסוואה. והסיפורים שלו עזרו לחשוף את הלב הפועם הזה.
ההומור ב"איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני" הוא מטופש, מופרע ומענג. החתול קרמר זו סדרת מופת לילדים שובבים. כמו מאיר. הבושות של אבא של אפרים מוכרות לכל ילד, וכמות המילים שיכולות לתאר את גידולי השדה יילמדו קודם כל מ"הטרקטור בארגז החול".
שלו לא היה מבוגר שכתב לילדים. הוא לא זייף את הטון שלו, ולא ביקש מוסר השכל, ואף פעם לא חשב שיש מילה קשה מדי או גבוהה מדי. הוא נהג בילדים כפי שרצה שינהגו במבוגרים - בהומור, בחמלה, בחסד. הוא ידע שהרגש הילדי שלנו לא נעלם, הוא רק עובר הסוואה
כשביקרתי בביתו בנהלל ראיתי באיזו התרגשות הוא מצביע על הצופיות, החומט והצוצלת. איך הוא מתרגש מחצב שפקעתו החלה להוציא עלים. איך נהג בחתולים הרבים שהתאספו כפרלמנט בחצר. כל הברואים היו בעיניו מאוד-מאוד חשובים. רק ילדים מסתכלים ככה על העולם. בפליאה, בגובה העיניים. וכך הוא גם כתב לנו את הישראליות. מתוך אהבה ובקיאות עצומים בעברית, בנוף, בחי ובצומח, אבל בעיקר - מתוך היכרות אינטימית. קרובה להפליא.
ואי-אפשר שלא להזכיר את המאייר יוסי אבולעפיה. מי שהכניס חיים וצבע אל הסיפורים המופלאים של מאיר. בדיחות סודיות, קריצות למבוגרים והערות חדות שליוו את הסיפור בלי מילים. כמה נדירה זוגיות כזו, בין מאייר וסופר. שלם הגדול מסך חלקיו.
ילדים, מתברר, לא צריכים מוסר השכל או שיעור חינוך. הם לא צריכים שורות קצרות, מילים פשוטות או חרוזים קלים. הם פשוט צריכים סיפורים מצוינים. ומאיר היה סופר מצוין כי אהב ילדים ומעולם לא התרחק מהם ומעולמם. בצדק ייזכר כמחבר ספרי פרוזה מכוננים, מורה בחסד ובעל טור מושחז, אבל היום אימהות ואבות, ילדים וילדות, נפרדים מסופר הילדים הטוב בישראל.
יהי זכרו הטוב ברוך.
