בשיתוף תלמה
צפו בוידאו המלא
האלופים והאלופות המבטיחים של ישראל: אור ישי
(צילום: קרמינסקי דימה)
בשש וחצי בבוקר אור ישי כבר מוכנה להתחיל את היום. לפני בית הספר היא מספיקה להכין תיק ללימודים, אוכל לכל היום וכמובן תיק נוסף לאימונים. אור גרה במושב גילת, ליד אופקים, ובין לימודים לאימונים, רוב הימים שלה נראים אחרת משל רוב בני הנוער בגילה. בזמן שחבריה חוזרים הביתה לנוח, היא בדרך לאולם. שישה אימונים בשבוע, קרבות, נסיעות ותחרויות - ושגרה שבנויה כולה סביב הג'ודו.
עבור אור, כמו עבור הנערות והנערים האחרים שנבחרו לפרויקט "הספורטאיות והספורטאים המבטיחים של ישראל" של ynet ותלמה, הספורט כבר מזמן לא נשאר רק חוג של אחר הצהריים. בין לימודים לאימונים, הם חיים בתוך שגרה שמזכירה הרבה יותר ספורטאים בוגרים - הרבה לפני שמגיעים לאליפויות הגדולות. במסגרת הפרויקט נבחרו נערות ונערים מענפים אולימפיים שונים – כולם בתחילת הדרך, אבל כבר מתרגלים שגרה שמזכירה ספורטאים בוגרים. הם מגיעים ממקומות שונים בארץ, מתאמנים במסגרת מועדונים וקבוצות ומשלבים בין לימודים לאימונים אינטנסיביים. לצד ההישגים, הדגש הוא גם על הדרך: ההתמדה, ההתמודדות עם עומס והיכולת להמשיך להתקדם לאורך זמן.
"זה הפך לבית השני שלי"
הדרך של אור לג’ודו התחילה כמעט במקרה. "אחותי הקטנה הייתה בחוג ג’ודו", היא מספרת. "באתי לראות אותה באימון ולא הסכמתי ללכת". משהו בעולם הזה תפס אותה מיד. הקרבות, הריכוז, האנרגיה באולם. זמן קצר אחר כך היא כבר התחילה להתאמן בעצמה, והג'ודו הפך מהר מאוד לחלק מרכזי בחיים שלה, "זה הפך לבית השני שלי".
היום היא מתאמנת במועדון "עוצמת יפרח" אצל המאמנים רועי ויואב יפרח, ושגרת האימונים שלה כוללת שישה אימונים בשבוע, שכל אחד מהם נמשך בין 45 דקות לשעה וחצי. ומה היא הכי אוהבת? דווקא את הרגע שבו מתחיל הקרב. בג’ודו, היא מסבירה, אין הרבה זמן לחשוב - הכול קורה מהר. "טעות אחת — ואת על הגב", היא אומרת.
"בקרב לא משנה מי את, משנה איך את נלחמת"
אור היא נערה על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, ומתחרה הן בענף הפראלימפי והן באולימפי. על המזרן, היא יודעת, כולם נמדדים באותה צורה. "בקרב לא משנה מי את", היא אומרת, "משנה איך את נלחמת". דווקא בתוך עולם כל כך אינטנסיבי ופיזי, היא מצאה מקום שבו היא מרגישה בטוחה בעצמה. מקום עם חוקים ברורים, סדר, ריכוז ומטרה אחת ברורה.
גם שגרת האימונים עצמה מאוד חשובה לה. היא מקפידה להכין הכול מראש - מהאוכל ועד החגורה - ורגילה לימים שמתוכננים דקה אחרי דקה. "אני חייבת שהכול יהיה מסודר", היא מתארת. בין האימונים, בית הספר והתחרויות, היא גם למדה להכיר את עצמה טוב יותר דרך הספורט. "הג’ודו לימד אותי להתמודד, גם כשאני לא מצליחה בפעם הראשונה".
"הפסד בקרב זה לא סוף - זה חלק מהדרך"
אחד הדברים שהפכו לחלק משמעותי מהשגרה שלה הוא הצפייה בקרבות של עצמה. "את כל הקרבות שלי מצלמים", היא מספרת. "אני יושבת אחר כך ורואה איפה טעיתי ואיפה אני יכולה להשתפר". מבחינתה, זאת הדרך הכי טובה ללמוד ולהתקדם. גם אחרי ניצחונות, היא תמיד מחפשת מה אפשר לעשות טוב יותר בפעם הבאה.
"לאורך הזמן הבנתי שהפסד בקרב זה לא סוף - זה חלק מהדרך". הגישה הזאת, לדבריה, עוזרת לה גם ברגעים פחות טובים. במקום לעצור אחרי הפסד, היא מנסה להבין מה לקחת ממנו הלאה. "אני תמיד דואגת לחזור לעמוד על הרגליים לקרב חדש".
למרות שהיא עוסקת בג’ודו רק שנתיים, אור כבר הספיקה לזכות במקום הראשון באליפות ישראל וגם באליפות איטליה - הישגים שהיא מגדירה כרגעים שהיא הכי גאה בהם עד היום. אבל מבחינתה, המדליות הן לא הדבר היחיד שמרגש אותה. "אני אוהבת את התחושה של הקרב", היא משתפת. "את הלחץ, את הריכוז, את הרגע שאת עולה למזרן".
“עוד תראו אותי על הפודיום”
מי שמלווים אותה לאורך כל הדרך הם בעיקר בני המשפחה שלה. "המשפחה שלי הכי תומכת בי”, היא אומרת. גם את ההשראה שלה היא שואבת מהג’ודו הישראלי. מבחינתה, רז הרשקו וענבר לניר הן הרבה מעבר לספורטאיות מצליחות. "הן מודל לחיקוי בשבילי", היא אומרת בהתרגשות. על חגורת הג’ודו שלה מופיעות גם החתימות של שתיהן - מזכרת שהיא שומרת קרוב אליה במיוחד.
למרות גילה הצעיר, אור כבר מסמנת לעצמה מטרות גדולות. מבחינתה, החלום ברור: "להגיע לאולימפיאדה ולזכות במדליה". אולי בגלל זה, גם אחרי ניצחונות וגם אחרי הפסדים, היא תמיד חוזרת לאותו אולם, לעוד קרב, לעוד אימון ולעוד הזדמנות להשתפר. מבחינתה, הדרך רק התחילה. "עוד תראו אותי על הפודיום", היא אומרת בחיוך.
בשיתוף תלמה
