בשנים האחרונות נדמה לי שהפרעת קשב וריכוז נמצאת בכל מקום. יש כל כך הרבה מידע בנושא, עד שאולי כבר אין מה לחדש. אבל, כשאני נזכרת בתקופה שבה הייתי ילדה, בשנות ה-80 וה-90, זה בכלל לא דובר ומי הכיר את זה בכלל. הדרך הארוכה הזאת, הכישלונות והתקווה, והילד שלי שמתמודד עם אותה הפרעה, הובילו אותי להבין, ולדעת, שאחרי הכול - אפשר לחיות טוב.
3 צפייה בגלריה
ילד משועמם בכיתה
ילד משועמם בכיתה
"הפער בין החלק הפנימי לבין מה שקורה באמת, הוא גדול מדי"
(צילום: shutterstock)
עוד מגיל בית הספר היסודי הסתובבתי בעולם בידיעה שאני יכולה - אבל לא מתאמצת מספיק. בהיעדר סיבה אחרת שתסביר את מצבי בכיתה, הבנתי שכינויים כמו "עצלנית", "מעופפת" ו"טייסת" מתארים בעדינות את היכולות האקדמיות שלי, ושנותרו לי רק עוד מיליון שנה עד שזה ייגמר.
חייתי בתחושה מתמשכת שנעה על הציר שבין חרדה יומיומית - שהסוד שלי ייחשף ובקרוב לא יהיה לי איפה להתחבא מהאמת - לבין תקווה קלושה שלפיה אני מראה לכולם שהם טועים. גם שם, ברגעי התקווה, הייתי נחרדת - איך אצליח לממש את הפוטנציאל החמקמק הזה בתקופת המבחנים הבאה? או לפחות לקבל ציון "עובר", כדי שלא אצטרך לחזור על ההשפלה ולחוות כישלון נוסף גם במועדי ב׳?
קראו עוד:
מהחרדה הזאת נולד בי פחד משתק, למשל מפני להשיב לשאלות של המורה בכיתה, והוא גלש גם אל החיים בבית ואל כל מקום. הפכתי מהר מאוד לזו שאין לה מה להגיד, שצוחקת במקום לדבר, שלא אומרת דבר לחברה שמתנהגת ברשעות מתמשכת. זו שמקטינה את עצמה, שיש לה ילקוט של תירוצים לסיבה שבגינה "שוב לא הביאה ספר לכיתה" (פחדתי שהמורה תבקש שאקרא מול כולם).
בחטיבה ובתיכון ניסיתי להבין איך ייתכן שאני מכינה שיעורי בית ולומדת למבחנים - ומקבלת ציון "עובר". לאט אבל בטוח הפסקתי להתאמץ, ובכל זאת קיבלתי תוצאה דומה. ובינתיים, הייתי הילדה המקובלת ששמעה מהמורים שוב ושוב משפטים טחונים כמו - "לילדה יש פוטנציאל אבל היא לא מממשת אותו", לצד המסר המחזק בסגנון "מזל שהיא יפה" שליווה אותי עד סוף הלימודים.
לפני שלושה עשורים, כשעדיין לא היה לזה שם, חשבתי שאולי אני היחידה שמתקשה להתמקד. היחידה שלא מצליחה לנהל את הזמן שלי ולתעדף משימות. מבחינתי, הייתי היחידה ששכחה להכין ולהביא שיעורי בית. היחידה שרצתה, אבל כנראה לא מספיק.
דניה דותןדניה דותןצילום: Seli Ben Ari photography
כתלמידה עם הפרעת קשב לא מאובחנת, העזרה שקיבלתי לא באמת תרמה לי ולמצב, ולא כי ההורים שלי לא רצו - אלא כי לא היה לזה שם. כי לא ידעו את שורש האתגר. למדתי אצל מיטב המורים, ורכשתי אסטרטגיות למידה חשובות, אך הן ביו רחוקות מלשמש פתרון למצוקה שלי.
"לפני שלושה עשורים, כשעדיין לא היה לזה שם, חשבתי שאני היחידה שמתקשה להתמקד, שלא מצליחה לנהל את הזמן ולתעדף משימות. מבחינתי, הייתי היחידה ששכחה להביא שיעורי בית. היחידה שרצתה, אבל לא מספיק כנראה"
אצל "ילדי הקשב", המאמץ לא שווה ערך לתוצאה. לילדים האלה לוקח כפול זמן ללמוד משהו - מהתנהגות חדשה עד חומר למבחן. זה קשור לעיבוד מידע, לקידוד ולזיכרון של מידע חדש ולכך שאזור התפקודים הניהוליים טרם הבשיל. ילדות בצל אתגרים בקשב מלווה גם בהרבה חוסר בהירות. מה צריך לעשות? מה המורה אמרה? יש מבחן מחר? טוב, קטן עליי, אשב ללמוד. על איזה נושאים המבחן? אוי, צריך להגיש את העבודה מחר בבוקר. איך אני רעבה. אולי אסדר את החדר?! אני זוכרת שיש שיעורי בית במשהו… כתבתי על דף והשארתי אותו בכיתה.
להיות ילדה עם הפרעת קשב זה להתמודד עם תחושה של אי-מסוגלות. הרבה רצון ונחישות, בלי החלק של היישום. וגם עם רגשות אשם ואכזבה, כי לא עמדתי בציפיות. המשמעות היא לא להגיע בזמן לכיתה, להתקשות לשמור על רצף שיחה בנושא המדובר, לכתוב את כל שעות הפעילות והמשימות שיש לי במהלך השבוע, ועדיין, להיות מוכנה רק ברגע האחרון. זה להגיע בבוקר לכיתה ולגלות שבשעה השלישית יש בוחן בחשבון. מרוב משימות שכמעט סיימתי, לא זכרתי להתכונן.
"מה צריך לעשות? מה המורה אמרה? יש מבחן מחר? טוב, קטן עליי, אשב ללמוד. על איזה נושאים? אוי, צריך להגיש את העבודה מחר בבוקר. איך אני רעבה. אולי אסדר את החדר? אני זוכרת שיש שיעורי בית במשהו… כתבתי על דף והשארתי אותו בכיתה"

פקק תנועה של משימות

הפרעת קשב וריכוז זה פקק תנועה של משימות, וכולן בשורה הראשונה. והתחושה? מבלבלת ומבהילה. וכל זה אגב, לפני המצאת הסמארטפון, שיצרה עוד שלל גירויים והסחות דעת, כך שאפשר רק לדמיין מה עובר על ילדי הקשב של היום.
3 צפייה בגלריה
ילד משועמם בכיתה
ילד משועמם בכיתה
ככל שהפער גדול - הדימוי העצמי קטן
(צילום: shutterstock)
ילדות עם הפרעת קשב וריכוז, בלי כלים מתאימים להתמודד עם ההשלכות של ההפרעה על כל תחומי החיים, זה כמו לחיות בצל של עצמי. הפער בין החלק הפנימי - המחשבות, השיחות עם עצמי, השאיפות והתכנונים לעשות, ליזום, ליצור ולייצר - לעומת מה שקורה בפועל, הוא אדיר. האמת, הוא גדול מדי. יש חוסר הלימה עצום בין הכישורים והיכולות, לבין תהום הכישלונות. וככל שהפער גדול יותר - הדימוי העצמי נמוך יותר.
בגיל 23 גיליתי שכל מה שידעתי על עצמי, כל מה שלמדתי שאני מהסביבה שלי - היה שגוי. אחרי האבחנה, זכיתי באפשרות להתחיל את החיים שלי מחדש. בנוסף לרגע קטן של תחושת אבל, על כל מה שפספסתי. כשהפכתי לאימא, קיבלתי הזדמנות "לארגן" את הילדה שהייתי, ולעשות את זה טוב יותר, כי הרי ילדים לא רוצים להיות שונים. כן מיוחדים, לא שונים. וכאימא, לכי תשכנעי את הילד שלך שבאמת כל אחד שונה ומיוחד, כי אז - "למה כולם מצליחים… ורק אני לא?".
"הפער בין החלק הפנימי - המחשבות, השיחות עם עצמי, השאיפות והתכנונים - לעומת מה שקורה בפועל, הוא אדיר. האמת, הוא גדול מדי. יש חוסר הלימה עצום בין הכישורים והיכולות, לבין תהום הכישלונות. וככל שהפער גדול יותר - הדימוי העצמי נמוך יותר"
מכיוון שהפרעת קשב היא תורשתית, קרוב לוודאי שיותר מאדם אחד בבית מתמודד עם הקשיים שנלווים אליה. אלה יכולים להיות שני ילדים, שני ההורים או הורה וילד. השמחה גדולה והבלגן חוגג. וכשאת אימא עם הפרעת קשב לילד עם הפרעת קשב, את ערנית לכל הניואנסים הקטנים, את מאבחנת את הילדים מגיל אפס.
את מפצה יותר, אולי מתוך תחושת אשמה, כשאת יודעת מה צפוי להם ואילו אתגרים מצפים בהמשך, וגם קצת אשמה על הגנטיקה. הבן שלי אובחן "רק" לפני קצת יותר משבוע, אבל אני רואה את הבבואה שלי בו כבר שנים. כשהבת שלי עלתה לגן חובה, והשנה לכיתה א', הרגשתי מתח - נו, כן או לא? כל משפט מהגננת היה מסווג ברשימה של "כן/לא הפרעת קשב" - מעין דריכות אינסופית.
המפגש שלי עם עצמי כילדה הוא יום-יומי, וזו הזדמנות אדירה לעשות תיקון. כלומר, יש בי רצון אדיר להשתפר עבור הילדים שלי, לא לתת להם ליפול במלכודות של נוירולוגיה, אלא להתאים את הסביבה ה"רגילה" כך שגם ילד קשב מצא בה קצת נחת. ואפילו ללמד אותו הלכה למעשה איך עוקפים את מכשולי הנוירולוגיה, ומוצאים את הדרכים לסביבה ולחיים.
3 צפייה בגלריה
בעית קשב וריכוז
בעית קשב וריכוז
לחיות בצל של עצמי. הרצון, הפער ו"תהום הכישלונות"
(צילום: Shutterstock)
אז מה אני כן עושה? אני מזכירה לעצמי לא להתנהל על אוטומט, כי הורות היא לא שטנץ. נכון שהילדים גדלים "גם ככה", אבל לטעמי, כמו כללים וחוקים - גם הרגלים נוצרו כדי לשבור אותם. או לפחות לא להחזיק בהם כתורה מסיני. מה עוזר בהתמודדות היומית? בראש ובראשונה, מבינים שילד זה לא אוטו ולא מתקנים אותו. אני מדגישה את הדיבור העצמי החיובי, ושמה לב אליו כל הזמן, כי התפיסות שלנו עוברות בירושה לילדים שלנו, דרך ההתנהגות ודרך השפה שלנו. האם קראתם לעצמכם בשמות גנאי? טיפשה, לוזרית, שתי רגליים שמאליות? הילדים רואים ולומדים.
אני גם מוודאת שהצד השני מבין אותי. כשאני מבקשת משהו מילדיי, והם מתעכבים איתו, אני בודקת שהבקשה שלי מובנת - אני שואלת אותם מה ביקשתי. מה שנשמע לי שגרתי ומובן, יכול להתפרש או לא להיות ברור לאחרים. יותר מזה - אני מבקשת הסבר נוסף כי לא הבנתי. משהו שלא הייתי מעיזה לעשות כילדת קשב וריכוז.
כאימא עם הפרעת קשב, לילד עם הפרעת קשב, אני מפרקת משפטים לשתיים-שלוש הוראות קצרות, תמציתיות. אחרת, זה עלול לגרום לפאניקה. אני מקפידה תמיד לשבח את הילד על הצעדים שהוא השלים במשימה - על הקשבה, וארגון וריכוז בה. ילדי קשב זקוקים לזה. משוב חיובי מיידי הוא תגמול כמעצב התנהגות, כך הם מגיבים טוב יותר.
אסיים ואומר שאפשר לחיות טוב עם הפרעת קשב וריכוז. מגיע לכם לחיות טוב, להרגיש טוב עם עצמכם, עם או בלי הפרעת קשב וריכוז. מודעות לנושא וידע יאפשרו לכם להתנהל טוב יותר כבוגרים, וכהורים תגלו שגם לכם מותר לגדל את הילדים בנחת, לעצמאות ולמימוש עצמי. אם אני מצליחה, גם אתם יכולים.
הכותבת היא מטפלת רגשית בקשב ובריכוז, ויסות חושי ולקויות למידה. מתמחה ב-CBT ואימא לשניים