אסיפת הורים
מה אנחנו בעצם רוצים מסבא וסבתא? על ציפיות ואכזבות | #24
48:19
בבוקר שבו התאומות נולדו, סבתא לביאה נפטרה. באותו בית חולים היא נפחה את נשמתה. עד היום, שמונה חודשים אחרי שגאיה ואמה הגיחו לאוויר העולם, יוצא לי לחשוב על זה. אני לא מנתח יותר מדי, לא מחפש משמעות נסתרת או פרשנות, אבל סבתא הייתה כשמה - אישה חזקה ואיתנה שלימדה אותי, ואפשר לומר כך כמעט על כל אדם שפגשה ולו לרגע, שיעור להמשך הדרך, ממש עד הרגע האחרון. את השיעורים האלה, ארצה להעביר לבנותיי.
כוחה של האופטימיות
מכירים את האנשים שמחייכים דרך העיניים? כזו הייתה סבתא. כמובן שבשנים האחרונות לאחר שסבא נפטר הכול היה עבורה יותר קשה, וזה הצריך ממנה מאמצים עילאיים, אך גם לחשוף בפני אחרים שלא תמיד הכול בסדר זו גדולה. המסירות לחיוביות הייתה אינסופית – בין אם בשירה במהלך היום, בהתענגות על מאכל שמקרין את עוצמתה של ההתלהבות, בהוקרה על ביקור, במילות אהבה עם כוונה אמיתית, ובעצות קצרות ומדויקות שליקטה במהלך חייה. כאלו שעושות את ההבדל עבורך בין זינוק מעלה לבין דעיכה.
שיעור שבועי באכפתיות
בכל ביקור שבועי או דו-שבועי אצל סבתא, בעיקר בסופי השבוע, הייתי רואה ליד הטלפון הנייח דפדפת צהובה עם עשרות שמות ולצידן סימון וי. סבתא הייתה מתקשרת למשפחה, לחברים, למכרים ולאנשים ממסע החיים לברך בברכות לשבת שלום, לימי הולדת, לימי נישואין ולאירועים מיוחדים מדי שנה. בלוח השנה שלה היא כתבה כל אירוע שחשוב לציין, ובמלוא המסירות.
בימינו שואלים אחד את השני "מה נשמע?", ולרוב לא באמת מצפים לתשובה, אבל היא העניקה באותו רגע לאדם מהקו השני את הכבוד. פעם אחת היא התקשרה לאחל יום נישואין שמח לחברים רחוקים, וכשבנם ענה לטלפון הוא ציין שהם בכלל התגרשו, אבל הכול חלק מסיפור אחד גדול. ככל הנראה גם את זה היא עשתה באלגנטיות אופיינית.
קראו עוד:
לשחות את החיים
אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי מסבתא הוא אהבתה לשחייה. במשך עשרות שנים היא וסבא היו מתעוררים הרבה לפני 'מועדון החמש בבוקר', צועדים בפארק, ממשיכים לבריכת השחייה ומשם כל אחד לעבודתו, ולקראת שקיעה צעדו שנית, אוחזים זה ביד של זו. אומנם בשנים האחרונות סבתא לא יכלה כבר לשמור על אותה שגרה אך מי הבריכה לאורך השנים היו הממלכה שלה. מן ארמון צלול מתחת למים שכלל את ערכי ההתמדה, הנחישות והיכולת להציב יעדים ולהשיגם. עם כל הבריאות שבדבר, היא מעולם לא שכחה לפנק את עצמה בחפיסת השוקולד היומית, כאילו הייתה ילד שרק ממתין לממתק מאימו האוהבת.
הספר הוא חברו הטוב של האדם
ספריה של סבתא היו חתומים על ידה בעמוד הראשון. מן הרגל שהיא סיגלה לעצמה ככל הנראה מכיוון שהיא וחברותיה דנו ביניהן על הספרים והחליפו אותם זו עם זו. האהבה למילה הכתובה הייתה כלהטוט בלתי נגמר. היא לגמה ספרים והתלהבה לשוחח על כך ולחוות עולמות רחוקים. לאחרונה כשעשיתי סדר בספריי, מצאתי את הספר 'כוחו של התת מודע' מאת ג'וזף מרפי כשבפתיחתו חתימה של סבתה. עוד מסר שמועבר הלאה, כמו שאני אומר - סימנים של החיים.
הערצה לטבע
עשרות אלבומי תמונות היו בחדר העבודה של סבא. רוב התמונות באלבומים הן של סבתא בפוזות שלא מביישות דוגמניות, עוד מהתקופה שהיינו רוכשים פילם והייתה אפשרות לצלם מספר תמונות מוגבל. אותן תמונות הן של נופים מרהיבים של טבע טהור. בין אם בשוויץ, באוסטריה, בגרמניה. הם אהבו לטייל, לחוות, לנצור, לנשום, ללמוד ולהפוך את ה'יחד' שלהם מחדש למשהו שראוי להערצה. מבט באותם רגעים, או שיח על אותן מדינות, היה מרומם את נפשם והאמת, גם את שלי.
גאיה ואמה נולדו ביום שבו סבתא לביאה נפטרה, אבל הן יכירו אותה מהסיפורים, ואני אעשה את המיטב כדי ללמד אותן את השיעורים שהיא הותירה אחריה. האם אפשר להעביר את הווייתה ואת מסריה כפי שהיו? לא בטוח, אך אשתדל. לפני כמה ימים, אימי גלית הראתה לי תמונה של סבתא מלפני עשרות שנים. הן חייכו, ואני לא אתפלא אם הלביאה חייכה חזרה מלמעלה. תודה לך סבתא, אני אוהב אותך.
שגיא פלדמן הוא אבא לתאומות, יועץ תקשורת, יוצר תוכן של העולם ומחבר הספר רחוק מכאן
#האבא_של_התאומות #התאומות_פלדמן #הבטחתילעצמי
