בשיתוף תלמה
שיינא וספי ודנה גרמוביץ: האלופים והאלופות המבטיחים
מה משותף לזורקת דיסקוס בת 17 מבאר שבע ולגולשת סקי פראלימפית שטסה במורד ההר במהירות של יותר מ-100 קמ"ש? הענפים שלהן אמנם לא יכולים להיות שונים יותר, אבל מהר מאוד במפגש בין דנה גרימוביץ' לשיינא וספי מתברר שהן מודדות הצלחה באופן דומה מאוד: לפעמים כל מה שמפריד בין המקום שבו את נמצאת למקום שאליו את רוצה להגיע הוא עוד סנטימטר. או מאית השנייה.
במסגרת פרויקט "הספורטאיות והספורטאים המבטיחים של ישראל" של ynet ותלמה נבחרו עשרה בני ובנות נוער בעלי הישגים ספורטיביים יוצאי דופן ופוטנציאל להוביל את הספורט הישראלי בעתיד. כל אחד מהם פוגש ספורטאי, ספורטאית או דמות מעוררת השראה, לשיחה שמבקשת להעביר לא רק ניסיון מקצועי, אלא גם את הערכים שהופכים ספורטאים למצטיינים – על המגרש ומחוצה לו.
דנה גרימוביץ' הגיעה לאתלטיקה כמעט במקרה. היא הייתה באימון טניס, ראתה את מגרש האתלטיקה הסמוך והסתקרנה. ארבע שנים מאוחר יותר, החיים שלה כבר בנויים במידה רבה סביב הענף. היא מתאמנת במועדון אתלטי הנגב ומתחרה בדיסקוס, כדור ברזל ופטיש, כשהדיסקוס הוא המקצוע המרכזי שלה.
כשהשתיים נפגשות, שיינא מספרת לדנה שראתה סרטון שלה שבו היא מדברת על שיפור של סנטימטר אחד. "וזה כאילו עולם", היא אומרת לה. "כי אצלי זה בסופו של דבר נעצר על מאית שנייה". זה חיבור כמעט מיידי בין שתי ספורטאיות שמכירות את הדרך הארוכה שמסתתרת מאחורי שיפור שנראה למתבונן מהצד כמעט זניח. "זה הרבה דרך שצריך לעבור", אומרת דנה, "אם זה מנטלית, אם זה פיזית".
אחד הרגעים שבהם הדרך הזאת השתלמה הגיע בעונה הקודמת. דנה הציבה לעצמה מטרה ברורה: לעבור לראשונה את קו 40 המטר בזריקת דיסקוס. כל אימון כוון לשם, עד שבתחרות באליפות ישראל היא ראתה את הדיסקוס נוחת מעבר לקו. במהלך הפרויקט סיפרה שרצה למאמן שלה עם דמעות בעיניים. גם היום היא אומרת לשיינא שהיא זוכרת את התחושה: "וואו, כאילו זה היה אתמול".
שיינא מבינה מיד למה הרגע הזה משמעותי כל כך. מבחינתה, חציית 40 המטר היא הרבה מעבר למספר: "בעיניי, זו בעצם מטרה שאומרת: מהיום, אני זורקת דיסקוס". אבל אם אצל דנה השיחה מתחילה בפריצת גבול, אצל שיינא היא מגיעה גם למה שקורה כשהדרך נעצרת בבת אחת.
וספי עשתה היסטוריה כשהפכה לספורטאית הישראלית הראשונה שהתחרתה במשחקי החורף הפראלימפיים, בבייג'ינג 2022. השנה היא חזרה לבמה הפראלימפית במילאנו-קורטינה, שם שיפרה את הישגה מהמשחקים הקודמים. הדרך לשם הייתה מורכבת: בתקופה שקדמה למשחקים היא התמודדה גם עם פציעה משמעותית, לצד אובדנים אישיים.
במפגש עם דנה היא מספרת על התרסקות במהירות של כ-120 קמ"ש, ועל הדרך חזרה ממנה. דווקא אחרי אירוע כזה, היא אומרת, מה שעזר לה לא היה להסתכל על המטרה הגדולה שבקצה הדרך."מה שלי מאוד מאוד עזר זה פשוט להסתכל על הצעדים הקטנים", היא מספרת. "לא להסתכל רחוק וקדימה, אלא להתמקד באותו רגע". העצה הזאת מקבלת משמעות גם כשהשתיים מדברות על תקופות שבהן התוצאות פשוט לא מגיעות. עוד תחרות ולא מצליחים, ואז עוד אחת. עבור שיינא, דווקא ברגעים האלה חשוב לחזור לסיבה שבגללה התחילה מלכתחילה. "אני פשוט באמת נזכרת שזה משהו שאני מאוד אוהבת, שבסופו של דבר אני נהנית ממנו", היא אומרת.
אלופות. שיינא ודנה
(דנה דולי)
זו תפיסה שגם דנה כבר נאלצה ללמוד. במשך שלוש שנים היא הייתה ראשונה בענף שלה, עד שבפעם הראשונה מתחרה אחרת עקפה אותה. היא סיפרה בעבר שהחוויה טלטלה אותה, אבל בהמשך הבינה שההפסד היה דווקא מה שדחף אותה להשתפר: היא לא יכולה להישאר במקום.
אצל שיינא, הדרך הזאת הובילה אותה כבר פעמיים למשחקי החורף הפראלימפיים. היא איבדה את רגלה בתאונת דרכים כשהייתה בת שלוש, נחשפה לסקי כנערה ובהמשך הפכה את התחביב לקריירה תחרותית. כבר ב-2022 הייתה לישראלית הראשונה אי פעם במשחקי החורף הפראלימפיים.
אבל דווקא בסיום המפגש מתהפכים לרגע התפקידים. שיינא הגיעה כספורטאית המנוסה שאמורה להעביר הלאה את מה שלמדה, ומסיימת אותו עם תחושה שקיבלה משהו בעצמה."חשבתי שאני אבוא לתת השראה ולדחוף קדימה", היא אומרת לדנה, "ואני יצאתי זו שקיבלתי השראה מהמפגש הזה".
אולי זה מפני שבסופו של דבר אין באמת נקודה שבה ספורטאים מפסיקים להזדקק לתזכורת הזאת. אפשר לכוון לאליפות אירופה או למשחקים הפראלימפיים, ל-40 מטר או למאית השנייה הבאה – אבל הדרך לשם עדיין בנויה מאותם דברים קטנים: עוד אימון, עוד תחרות, עוד סנטימטר, עוד ניסיון שלא הצליח. ואז עוד אחד.
בשיתוף תלמה
