הילדים שלנו ואנחנו חווים בימים אלה חוסר-ודאות, כמעט לגבי הכול. כשאנחנו לא יודעים מה עומד לקרות, אנחנו נדרשים לגייס גמישות מחשבתית ואלתור, קצת הכחשה, יצירתיות, תקווה ואמונה בעצמנו, וגם תמיכה קהילתית ומשפחתית. אנחנו לומדים לתמוך באחרים שזקוקים לנו, והיותנו עוגן עבור הילדים שלנו עוזרת לנו להרגיש חזקים ומסוגלים יותר.
בשנים האחרונות הילדים שלנו חשופים למצבי לחץ רבים - תקופות של איומים ביטחוניים ושיגורי טילים, משבר הקורונה, וכעת גל פיגועים קשה. בעצם, נדמה שאחד האתגרים ההוריים כעת הוא פשוט לנהל חיי שגרה. בצל הלחצים החיצוניים והמציאות שמאיימת על תחושות בסיסיות של ביטחון וחופש, מאתגר במיוחד לטפח אצל הילדים את היצר הילדי הבריא הזה, להיות חופשיים, להתנסות ולהתפתח.
קראו עוד:
מה מעסיק היום את הילדים שלנו?
נפגשתי לשיחות עם כמה ילדים בגילים שונים (וגם עם אימא אחת מודאגת), כדי לשמוע את המחשבות שלהם על המצב הביטחוני, ולהבין מה מטריד אותם ומה יכול לעזור להם. השיחות, בגובה העיניים, היו מלאות השראה ורעיונות, כמו שרק ילדים יכולים לתת.
שלום וכדורגל
התחלתי ריאיון עם ילד בן 12 וחצי, חובב ספורט מושבע, שלא הבין מדוע אוהדים במגרש הכדורגל צועקים בוז לשחקנים מהחברה הערבית. הוא סיפר לי שזה לא הגיוני, ומעציב אותו, והוא הציע להשאיר את הספורט מחוץ להתרחשות הביטחונית או הפוליטית. השיחה התגלגלה לכך שמבחינתו הספורט הוא אזור נקי, מפלט מלחצים, ומקום "לנקות את הראש". הוא אמר שהוא רוצה שיהיו כבר שלום ודו-קיום, ושלדעתו הספורט "ממש יכול לקדם את זה כי על המגרש כולם יחד בלי הבדלים".
ילדים נוטים לעבד את המציאות דרך תחומי העניין שלהם, דרך הפריזמה שממוקדת בצרכים שלהם, בשגרת היום ובדילמות שמעסיקות אותם. לפעמים, האירועים הביטחוניים מציפים אצל הילדים את העיסוק הטבעי שלהם ב"טובים" וב"רעים", וגם בכעס ובנקמה, ובשאלות שקשורות למוסר. למשל, מה פייר או לא פייר בעיניהם. הילד שהתראיין מצא לו מרחב בריא, של ספורט, ש"מרפא" את המחשבות על כעס ונקמה, ושלא מצריך החלטות מי טוב ומי רע, מרחב שעוזר לו בהתמודדות, ומאפשר לו לשים בצד דאגות וחרדות.
"ילדים נוטים לעבד את המציאות דרך תחומי העניין שלהם, הצרכים שלהם, השגרה והדילמות שמעסיקות אותם. אירועים ביטחוניים מציפים את העיסוק הטבעי שלהם ב"טובים" וב"רעים", בכעס, בנקמה ובשאלות שקשורות למוסר"
מה עושים?
בימים של לחץ ביטחוני נסו לשמר עבור הילדים מרחבים של שגרה, משחק, תנועה, ספורט וחופש, ככל האפשר במקומות קרובים לביתכם. הימנעו מלדבר "מעל ראשם" על המצב הביטחוני, או מלחשוף אותם בגילי בית הספר היסודי לחדשות. תווכו להם את המציאות המורכבת בעצמכם, עם הסברים עניינים על המצב, שמתאימים לגילם, כאלה שנותנים מידע אך לא מעוררים חרדה. הקשיבו קשב רב לנקודת מבטם על הדברים ונסו להבין מה מטריד אותם לגבי המצב, ואיך הם מבינים את הדברים.
טורים נוספים:
חלומות רעים
הילדה הבאה ששוחחתי איתה, בת תשע ורגישה מאוד, סיפרה לי שבתקופה האחרונה היא חולמת יותר חלומות רעים בלילה. היא תיארה חלומות על מקומות סגורים שאי-אפשר לצאת מהם, חלומות שבהם שהיא נופלת או כאלה ש"אי-אפשר לספר" כי אין שם סיפור עלילה, אלא רק הרגשה חזקה של פחד שהיא מתעוררת איתה בבוקר.
היא אמרה גם שיש לה עכשיו יותר כאבי בטן, ושההורים שלה אומרים לה שזה נובע מלחץ. כששאלתי מה עוזר לה להירגע, היא אמרה: "כשאני עם החברות שלי אני שוכחת את המחשבות הרעות", ו"כשאמא ואבא עושים לי מסאז' בערב זה מרגיע".
למה זה?
ילדים בעלי טמפרמנט רגיש, שהם מטבעם חרדים יותר, פגיעים יותר בימים של מתיחות ביטחונית ונוטים להגיב באופן עוצמתי יותר. נפשם מורגלת להגיב למצבי לחץ - בתגובות של חרדה. ילדים נצטרך לעטוף יותר בימים אלה, ולשים לב לתחושותיהם. חשוב לתת להם לגיטימציה לפחדים ולהסביר שזאת תגובה טבעית ונורמלית, למצב מאיים ולא נורמלי. במקביל, נוכל גם לחזק את יכולות ההתמודדות והחוסן שלהם, וללמד אותם שיטות להירגע בעצמם כמו נשימות עמוקות, חשיבה חיובית, הרפיה, האזנה למוסיקה נעימה, או מגע מרגיע מההורה.
במקרים כאלה ייתכן שנצטרך לאפשר יותר את ההיצמדות שלהם ואת הנסיגה לדפוסי התנהגות פחות "בוגרים", זמנית עד שירגישו בטוחים. נצטרך לעקוב ולשים לב - האם תגובות החרדה מועצמות אחרי פיגוע או אירוע ביטחוני, ואז בימים הבאים נרגעות בהדרגה? האם התגובות הולכות ומתעצמות ככל שעוברים הימים?
פחד למות
הילדה הבאה ששוחחתי איתה בנושא היא בת 11 שדיברה על פחדיה באופן ישיר מאוד. היא ביטאה חשש להיפגע בעצמה מפיגוע, או שמישהו מבני משפחתה או חברותיה יפגע וימות. היא אמרה לי שיש רגעים שהיא ממש נלחצת, שכל אחד נראה לה חשוד, ושבאופן כללי מוות מפחיד אותה, מאז ומתמיד, ולא רק בתקופה הזאת.
"זה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן", היא הסבירה לי, והבנתי ממנה שהיא מרגישה מאוד חשופה ולא מוגנת. היא גם סיפרה לי שהיא נמנעת בימים האלה לצאת למקומות רחוקים מהבית. כששאלתי אותה מה עוזר לה להרגיש טוב יותר בתקופה הזאת, היא דיברה על כך שכשהיא רוקדת היא שוכחת הכול, וגם שעוזר לה לראות שההורים שלה רגועים, "כי אם הם בלחץ זה מלחיץ עוד יותר".
ילדים עסוקים קודם כל בעצמם ובמה יכול לקרות להם ולמשפחתם. מכיוון שבילדות קיימים לפרקים פחדים התפתחותיים ממוות, שני הדברים הללו חוברים יחדיו ולעיתים יוצרים אצל הילדים תחושה שהם חשופים ושדברים רעים יכולים לקרות להם בכל רגע.
רוב הילדים מצליחים להשתמש במנגנוני הגנה בריאים, כמו הסחות דעת (להיות עם חברים, ללמוד, להיות בחוגים), דיבור עצמי כמו "לי זה לא יקרה", והכחשה בריאה שעוזרת להם לתפקד. עם זאת, יש ילדים שבזמנים מסוימים מנגנוני ההגנה שלהם אינם מספיקים (בגלל איום ביטחוני משמעותי או בגלל רמת חרדה גבוהה), והחרדה שלהם מתגברת בלי יכולת להירגע. מצבים כאלה יכולים להיות רגעיים וחולפים, או ממושכים יותר, וחשוב לשים לב שהם אינם פוגעים בתפקוד.
"ילדים עסוקים קודם כל בעצמם ובמה יכול לקרות להם ולמשפחתם. מכיוון שבילדות קיימים פחדים התפתחותיים ממוות, שני הדברים הללו חוברים יחדיו ולעיתים יוצרים אצל הילדים תחושה שהם חשופים ושדברים רעים יכולים לקרות להם בכל רגע"
בזמנים כאלה במיוחד חשוב להבין שלילדינו יש "קולטנים" רגישים לסביבה, והם מודעים וערניים גם לתגובות שלנו. אם הם יקבלו מהמבוגרים סביבם מודל טוב להתמודדות עם לחצים שכולל יכולת להמשיך בשגרה, לקבל ולשתף ברגשות קשים, לווסת את הרגשות והתגובות (כלומר לא להרבות להגיב בסערת רגשות אל מול הילדים) ולשמר תפיסת חיים חיובית ואופטימית - הם יוכלו להרגיש בטוחים ומוכלים יותר.
הילדים כעוגן
אסיים בשיחה שקיימתי עם אם לשלושה ילדים, שסיפרה על התגובות השונות של כל אחד מהם למצב המתוח. הילד בחטיבת הביניים עסוק יותר בשאלות של מוסר וצדק, מתעניין בחדשות ומנתח בצורה הגיונית את האירועים. הילד שלומד בבית הספר היסודי מתעלם לגמרי מהנושאים האלה, וכלל לא מגיב, גם כשהיא מנסה לשאול אותו איך הוא מרגיש. הילדה הצעירה שנמצאת בגן נצמדת אליה יותר ומתקשה בפרידות, "כאילו היא מרגישה שמשהו קורה".
היא שיתפה כי לכל ילד עוזרים כעת דברים אחרים, בעוד שהיא מנסה להתאים את עצמה לכל אחד מהם באופן ייחודי. היא שיתפה בחרדה שלה שיקרה משהו רע לילדים, ואמרה שלעיתים קשה לה להיות מווסתת ולהסביר להם דברים בענייניות בזמן שהיא כל כך חרדה ומוצפת. בסוף השיחה היא דיברה על הילדים כעוגן רגשי עבורה, ועל כך שעליה להיות יציבה רגשית עבורם - מה שמייצב אותה ועוזר לה להתמודד.
לסיכום, אומר שבימים אלה, רצופים בהתרחשויות בלתי-רגילות, מפרות שגרה ומחוללות חוסר-ודאות, נדמה שאין בכלל זמן להתאושש בין אירוע לאירוע. האתגר ההורי הוא ללמוד לחיות עם הלחצים, וגם ללמד את ילדינו מיומנויות של חוסן רגשי, חשיבה חיובית ויכולת לווסת את רגשותיהם ולהתמודד עם כל זה בהצלחה.
ד"ר ניסים קונקי ואסנת גרתי הם פסיכולוגים קליניים, מנהלים את מרכז גרתי לטיפול רגשי בילדים ונוער ברעננה
