במשפחת דנציגר מטלמון שבבנימין חגגו ביום חמישי בערב את הדלקת הנרות המסורתית, לצד נס חנוכה אמיתי ופרטי: בת ציון בת השמונה, שהידרדרה פתאום למצב של אי-ספיקת כבד, ועברה בבית החולים שניידר השתלת אונת כבד שנתרמה בידי אמה, יצאה מכלל סכנה ושבה לביתה.
בת ציון היא ילדה בריאה בדרך כלל, שחלתה במפתיע בצהבת חריפה שהידרדרה לאי-ספיקת כבד, והגיעה לבית החולים במצב קשה. בבדיקות התגלה שמצבה נגרם כתוצאה ממחלת כבד אוטואימונית מולדת, שהוריה כלל לא היו מודעים כלל לקיומה, והופיעה לראשונה בחייה במצב מסכן חיים. את תרומת אונת הכבד קיבלה בת ציון מאמה אשרת.
קראו עוד:
"נקלענו לאירוע הרפואי הזה בהפתעה גמורה", מספרת האם, "והבנו שבת ציון במצב מורכב מאוד. כשהיא התלוננה על כאבי בטן לא חשבנו שזה יגיע למצב שכזה". האב אלי מסביר: "מתברר שמדובר מחלה אוטואימונית שקיימת ככל הנראה כבר שנה או שנתיים, זה לא ברור. לא ידענו על זה בכלל. הגענו לבדיקות דם, וכשהתוצאות הגיעו - כל ההתראות בטלפון היו אדומות, ערכים גבוהים פי כמה וכמה מהרגיל. שלחו אותנו מיד למיון. הכבד היה ממש בסוף שלו".
היות שתפקודי הכבד היו לקויים מאוד, בת ציון הגיעה ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים שניידר. "שם קיבלו אותנו כבר עם המילה 'השתלה', וזה היה שוק טוטאלי", אומרת אשרת, "מילדה בריאה שהתאשפזה בגלל קצת כאבי בטן - למצב של השתלה תוך שבועיים. זה היה שוק מאוד גדול. תוך כדי הכול הבנו שצריך לבדוק אם אני מתאימה כתורמת, ואכן הייתה התאמה. הבנו שמדובר בנס גדול, משום שלרוב לוקח זמן למצוא תורם. ההשתלה הייתה המוצא האחרון, הרופאים רצו לנתח רק כשבאמת לא הייתה כל ברירה אחרת".
על הניתוח עצמו, בהובלת מנהל יחידת השתלות כבד ד"ר מיכאל גורביץ, בשיתוף מנהלת שירות השתלות כליה ד"ר סיגל אייזנר, צוות מערך ההרדמה וצוותים נוספים, מספרת אשרת: "לא פחדתי על עצמי, בכלל לא הטריד אותי מה יהיה איתי. ידעתי שאני פה כדי לתרום, ואם אני מתאימה - עליי לעשות את זה. הדאגה היחידה הייתה על הילדה, שהיא תצא מזה, שהשתל ייקלט כמו שצריך. שהיא תחזור לעצמה".
ועל שחוו באותם ימים מתוחים מספר האב אלי: "הכי קשה היה לשמור על איזון במצב של מחלה שברירית, קוראים לזה 'מחלת כבד דוהרת', ברגע אחד עוד איברים יכולים להיכנס לסחרור הזה. היינו חייבים לשמור, ללכת על ביצים בפחד איום ונורא, ורק רצינו לעבור את היום הזה בשלום. הרגע הטוב ביותר מבחינתי היה כשהסתיים הניתוח. שתיהן עוד היו תחת הרדמה, ואני רצתי בין יחידות טיפול הנמרץ בשני בתי חולים. כשהרופא אמר - 'הכבד מתחיל לעבוד' - זה היה פשוט מדהים. פלא".
כעת הם אומרים למשפחות אחרות שמתמודדות עם מצבים דומים: "עם כמה שהמצב קשה, דעו שעוברים את זה. קחו נשימה והאמינו שיהיה טוב, כי בלי אופטימיות - יש חושך. מי שיש לו את הזכות לתרום, שיעשה זאת. זה מציל חיים של ילדים, של אנשים, שיושבים בבתי החולים ומחכים, וההמתנה היא פשוט בלתי אפשרית".
