אני יודע שלא אוכל לקחת מכם את הכאב. אני יודע שנדמה כי העולם כולו סוגר עליכם עכשיו. אני יודע שהאנשים, שהמערכות, שהתקשורת, שהפוליטיקאים, שכמעט כולם עומדים עכשיו מנגד. אני יודע שאין צדק בעולם. אבל אני כותב אליכם כי גם אני אב לבן טרנסג'נדר, כי גם אנחנו התמודדנו עם אנשים ועם מערכות, שלא תמיד ידעו מה לעשות או שפעלו לא נכון, בשגגה או בזדון. אני כותב כי אני רוצה גם לזכור ולהזכיר את האנשים הטובים בדרך ואת המערכות שהיו שם בשבילנו, שעזרו, שהצילו אותנו אפילו. אני כותב כדי לחזק, כדי לחבק. אני כותב כי אני לא יכול לשתוק.
קראו עוד:
לא אשקר. הדרך אף פעם לא הייתה קלה, והיא ארוכה ורצופה בהרים ובתהומות. אבל ממרחק הזמן אני יכול לומר, שככל שהתקדמנו בדרך החלקים הסתדרו ונצמדו, גוף ונפש התחברו זה לזה, משהו התבהר והכאב פינה מקום גם לאושר. ואני מפציר בכם לפנות מקום גם לאושר, למצוא אותו במקומות הקטנים ולא תמיד המובנים מאליהם.
כשאני חושב עכשיו על הבן שלי שעמד לבד מול עצמו, מול הראי, שלא יכול היה לראות את עצמו, שלא הבין מה קורה לו, שהתייסר, שפחד, אני דומע. אני דומע כי אני יודע שלא יכולנו לחסוך ממנו את הכאב הזה, שיש דברים שגם אנחנו, ההורים, לא יכולים לקחת מילדינו, לא יכולים לעבור במקומם, לא יכולים. כשאני חושב אפילו עכשיו, במרחק השנים, מה עבר עליו אחרי שכבר הבין מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה וצריך, כשלא היה בטוח מה יקרה, שאולי חשש שמישהו מבני הבית, מהמשפחה המורחבת, מהחברים, מהקהילה לא יבין או לא יקבל אותו, אני מצטמרר.
אבל אני גם זוכר איך יום אחד הוא בא אלינו ואמר שהוא יודע שנאהב אותו תמיד, שהוא יודע שלא נזרוק אותו, שהוא יודע שתמיד נהיה ההורים שלו, והוא סיפר לנו את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא צריך, את מה שהוא חולם. ואנחנו, באותו רגע של כאב, אולי אפילו שבר, שזורק אותך לעולמות אחרים, היינו שם בשבילו ואיתו מהרגע הראשון. יתרה מכך, ידענו אז, באותו הרגע, שעשינו משהו טוב כהורים אם הבן שלנו מרגיש בטוח לבוא אלינו ולספר. כדאי שתדעו את זה, כדאי שתזכרו את זה, כדאי שתהיו בטוחים בעצמכם ובו.
עשינו את הדרך להתאמה מגדרית יחד, זוג הורים ובנם והילדים הנוספים. לכן, גם אם נדמה עכשיו שזה אתם כנגד כל העולם כמעט, תזכרו תמיד שיש לכם את היחד הזה, היחד הזה שחזק מהכול. נכון, היו שאלות רבות בדרך, תהיות, ויכוחים, היו, בוודאי שהיו. קראנו ולמדו, בדקנו ובחנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד, וגם כשהתלבטנו, או כלא הסכמנו או אפילו כשכעסנו, נשארנו יחד.
מצאנו במהלך הדרך גם את השותפים הנכונים, דווקא ברגעי שבר ומשבר שנדמה שאתה לבד. את הרופאה בקופת החולים שהבינה את גודל השעה, את המורה שראתה מעבר לדימויים ולתדמיות, את החברים ואנשים מהקהילה הקרובה והרחוקה שהושיטו יד שהיו שם לתת עצה ולעזור. כשמצאנו אותם ידענו שאנחנו לא באמת לבד בעולם, שזה לא באמת אנחנו והם.
אני יודע שלא אוכל לקחת מכם את הכאב, שברגע הזה אתם נלחמים לא רק על המקום של הבן שלכם בבית הספר אלא על המקום שלו ושלכם בקהילה ובחברה, אפילו על החיים שלו. אבל אני יכול להבטיח לכם שיש שם בחוץ לא מעט אנשים שיושיטו יד לעזרה, שיקשיבו, שיטו לב, כאלו שאתם מכירים וכאלו שעוד לא. ויחד, הבן, אתם והם, תוכלו לנצח הכול.
בחירה
בְּמַחְשָׁבָה רִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ
אֶפְשָׁרוּיוֹת, לֹא מָה לִבְחֹר
אוֹ לִדְחוֹת, לֹא הָיְתָה בְּרֵרָה.
אֲבָל בְּכָל זֹאת אַתָּה בָּחַרְתָּ
לִחְיוֹת, בָּחַרְתָּ לִהְיוֹת עַצְמְךָ.
וַאֲנַחְנוּ שׁוּב וָשׁוּב בָּחַרְנוּ בְּךָ.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו" - כמו שהיורֶה" (פרדס, 2022)
