בשיתוף תלמה
מורן סמואל ונועם לרך: האלופים והאלופות המבטיחים של ישראל
( צילום ועריכה: דנה דולי )
מה משותף לרץ צעיר עם לקות ראייה שחולם לעמוד על הפודיום במשחקים הפראלימפיים, ולספורטאית שאחרי פציעה קשה נאלצה לבנות מחדש את החיים שלה - והפכה לאחת הספורטאיות המעוטרות בישראל? לכאורה הם נמצאים בשני שלבים שונים לחלוטין של הקריירה. אבל כבר מהרגע הראשון של המפגש בין נועם לרך למורן סמואל היה ברור שהם מדברים באותה שפה: התמדה, משמעת והאמונה שמגבלה היא לא סוף הסיפור.
במסגרת פרויקט "הספורטאיות והספורטאים המבטיחים של ישראל" של ynet ותלמה נבחרו עשרה בני ובנות נוער, בעלי הישגים ספורטיביים יוצאי דופן ופוטנציאל להוביל את הספורט הישראלי בעתיד. כל אחד מהם פוגש ספורטאי, ספורטאית או דמות מעוררת השראה, לשיחה שמבקשת להעביר לא רק ניסיון מקצועי, אלא גם את הערכים שהופכים ספורטאים למצטיינים - על המגרש ומחוצה לו.
נועם לרך, בן 17 מחיפה, הוא אלוף ישראל בריצות למרחקים בינוניים בקטגוריית הספורטאים עם לקות ראייה. למרות הלקות, הוא מקפיד שלא לתת לה מקום במגרש. "אני לא מתייחס אליה", הוא מספר למורן. "באימונים אני פשוט מתייחס לעצמי כבן אדם רגיל." היעד שלו כבר מסומן: להתחרות על הבמות הגדולות בעולם ולהביא הישגים לישראל.
מי שפוגשת אותו היא מורן סמואל - אחת הספורטאיות הגדולות בתולדות הספורט הפראלימפי הישראלי, שזכתה בארבע מדליות במשחקים הפראלימפיים והפכה את הסיפור האישי שלה לסמל של נחישות והתמודדות. בגיל 24, אחרי אירוע רפואי שהותיר אותה משותקת בפלג גופה התחתון, היא נאלצה להתחיל את החיים מחדש. דווקא שם גילתה את הספורט, שהפך לכלי שאפשר לה להגדיר מחדש את הגבולות של עצמה.
נועם לא מהסס לשאול אותה את השאלה המתבקשת: איך ממשיכים קדימה אחרי שהחיים משתנים ברגע אחד? התשובה של מורן לא עוסקת בקושי, אלא בבחירה. "היכולת להתמקד במה שכן", היא אומרת. "מה אני כן יכולה לעשות, מה עוד אני יכולה לעשות למרות המוגבלות שלי – גרמה לי בעצם לבטל אותה. ספורט הוא שפה של מסוגלות. הוא לימד אותי להיות הכי טובה שאני יכולה להיות, למרות כיסא הגלגלים."
אבל אולי הרגע המשמעותי ביותר בשיחה מגיע דווקא כשהיא עוברת מהישגים להתמודדות עם הצלחות וכישלונות. מורן מספרת לנועם על הכלל שמלווה אותה לאורך הקריירה - "חוק 24 השעות". "גם אם הפסדתי הפסד כואב, יש לי 24 שעות להיות עצובה. גם אם זכיתי במדליה, יש לי 24 שעות לחגוג. אחרי זה חוזרים לעבודה."
נועם לרך
(דנה דולי)
זו תפיסה שמדברת בדיוק אל המקום שבו נמצא נועם עכשיו – ספורטאי צעיר בתחילת הדרך, עם חלומות גדולים והמון שנים של עבודה לפניו. לא במקרה, כשהוא מחזיק ביד את אחת המדליות של מורן, הוא מופתע מהמשקל שלה. "כבד", הוא מחייך. "זה כבד כדי שתזכור כמה קשה היה להשיג אותה," עונה לו מורן. "אז תחלום. אבל תמשיך לעבוד קשה."
בסיום המפגש מורן שואלת אותו מה היעד הבא שלו. נועם לא מהסס אפילו לרגע. "להיות על הבמות הכי גדולות בעולם. ולנצח." מורן מחייכת. "אני מאמינה בך."
זו אולי הייתה שיחה בין ספורטאית שכבר הגשימה חלומות לבין נער שעוד רודף אחריהם. אבל נדמה שבמהלך המפגש הגבולות היטשטשו. שניהם יודעים שהדרך להישגים לא מתחילה בשאיפה למדליה, אלא בהחלטה היומיומית לקום לעוד אימון, לעוד אתגר ולעוד ניסיון. ובסופו של דבר, זו אולי המתנה הגדולה ביותר שהספורט יכול לתת – לא רק את היכולת לנצח ולזכות, אלא בעיקר את היכולת להמשיך ולהאמין בעצמך, גם ברגעים הפחות טובים שלך.
בשיתוף תלמה
