אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
"אף אחד מהקרובים שלי לא יודע שאני בטיפולים", "לא סיפרתי אפילו למשפחה שלי", "אני חמש שנים בטיפולים ועדיין אין לי אומץ לספר". המשפטים האלו לא נאמרים על ידי מרגלות או נשים שעובדות בשב"כ. אומרות אותן מטופלות פוריות.
הן סוחבות על כתפיהן את הסוד, את ההסתרה והבושה, והן נשארות עמוק בפנים בארון כדי שאף אחד לא יידע. כי אם סודן יתגלה, תתגלה הנפש השבורה, וכשהיא שבורה היא גם חשופה לפגיעה.
למה הן לא מספרות? כי הן לא רוצות רחמים, כי הן פוחדות להיפגע, כי הן מודאגות מה יחשבו עליהן אם רק יידעו שהן לא מצליחות להיכנס להיריון. והדבר שהכי מאיים עליהן הוא תחושת הכישלון, אם הן מרגישות שכשלו כאישה, אז מה יחשבו האחרים? ומה יקרה אם תיאמר להן איזו אמירה שתעצים את תחושת הכישלון, התסכול והאכזבה? פתיחות שווה פגיעות, לכן עדיף לשתוק, כך הן מאמינות.
בחודש יוני, לפני שנתיים בדיוק, אחרי סבב ראשון של טיפולי הפוריות, התבשרתי שתוצאת בדיקת ההיריון שלי שלילית. אחרי התאוששות קצרה, התחיל לו הסבב השני, אחריו הגיע השלישי. לא הספקתי להרים את הראש ומצאתי את עצמי כבר בסבב השביעי, השמיני, ומאז הפסקתי לספור. בכל זאת, עשיתי רק שלוש יחידות במתמטיקה.
מתחילת הדרך היה ברור לי שאני רוצה לדבר על מה שאני עוברת, לספר, לחשוף, לשתף את כל מי שאני רק יכולה, ועשיתי זאת. אני עדיין עושה זאת בכל הכוח. ולא משנה כמה שיתפתי, גם אני סחבתי על כתפיי תחושת כישלון ענקית, היא הייתה כל כך כבדה שממש יכולתי להרגיש איך אני מאבדת את שיווי המשקל תחת הנטל הרב שלקחתי על עצמי.
קראו עוד:
כששיתפתי את הקרובים אליי בנושא, התגובה שלהם מיד הייתה: "מה קשור כישלון?", או, "איזה שטויות את מדברת!". והשיא היה "את לא כישלון, את מהממת וזהו!", מלווה בקול גבוה של מעודדת במשחק של מכבי תל אביב. תגובות כאלה רק גרמו לי להרגיש שלא מבינים אותי, והרגשתי לבד. הנה הסבר קצר על הקשר שבין תחושת הכישלון לבין טיפולי פוריות:
אנחנו הנשים, קיבלנו במתנה את הרחם, את היכולת ליצור חיים. ככל שהזמן עבר ולא הצלחתי להיכנס להיריון, הרגשתי שאני פגומה, שמשהו בגוף הנשי שלי דפוק. הוא לא ממלא את התפקיד שהטבע העניק לו, אצל מיליוני נשים בעולם זה מצליח, ואצלי? אני כנראה שייכת לקבוצה של הפגומות, של אלו שנכשלות בתפקידן, שמאכזבות את בן או בת הזוג ואת עצמן. קשה לקרוא את זה נכון? תאמינו לי שבחרתי במילים רכות ועדינות כדי שזה יעבור לכם בגרון.
"ככל שהזמן עבר ולא הצלחתי להיכנס להיריון, הרגשתי שאני פגומה, שמשהו בגוף הנשי שלי דפוק. הוא לא ממלא את התפקיד שהטבע העניק לו, אצל מיליוני נשים בעולם זה מצליח, ואצלי?"
לקח לי זמן להבין שהכישלון הוא הכרחי כדי להצליח. למדתי להסתכל על כל סבב שמסתיים ללא היריון כעל עוד ניסיון, ועל הסבב הבא כעוד הזדמנות, גם כשאני שואלת את עצמי ,"עד מתי?". ועדיין, יש לי ימים שבהם אני נשברת, שאני מאוכזבת מהגוף שלי, ושאני מתוסכלת לשמוע שאחת אחרת הצליחה ואני עדיין לא.
לעיתים רחוקות מבצבצת לי המחשבה שכשלתי כאישה, אבל אז, אני מוציאה את כל הנשק שיש לי כדי לחסל אותה כי אני אישה שנלחמת בכישלונות שבדרך לילד שלי. אני הייתי חזקה מספיק כדי לספר, בעזרת תמיכה הצלחתי לשלוט בפחד. מטופלות פוריות רבות לא יוצאות מהארון כי הפחד משתלט עליהן, אז אם פתאום נתקלתם באחת כזו שאמרה לכם - "אני מרגישה כישלון", תגידו לה שהיא אמיצה כי צריך הרבה תעוזה כדי לשתף, תודו לה שהיא בחרה לספר לכם ואמרו לה שזה לא מובן מאליו עבורכם.
שבו שם מולה, בשקט, בלי להציע פתרונות. לא צריך לעודד ולהגיד לה שהיא מהממת, רק תקשיבו, לפעמים זה כל מה שהיא צריכה. תהיו איתה שם בכאב ובתסכול כדי שהיא תרגיש שהיא לא לבד. שתיקה ומבט בעיניים יכולים להיות בדיוק התמיכה שלה היא זקוקה. לאט-לאט דלתות הארון ייפתחו לרווחה והיא סוף-סוף תוכל לנשום, ואולי אחריה יגיעו עוד נשים שירגישו שהן יכולות לספר בגאווה: אני מטופלת פוריות.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות הומור למטופלות פוריות
