במשך שנים מתמודד ארז קלדרון (12) מניר עוז עם התקפי חרדה בגלל הפצצות של חמאס על עוטף עזה. "הוא ילד צעיר, מתוק, רגיש ותמים", מספרת אימו הדס. "בכל לילה הייתי יושבת על ידו במשך שעה עד שהוא היה נרדם כי הוא היה מסויט ומבוהל. הוא לא יכול להירדם בלעדיי. הוא היה נוהג תמיד להקיף את עצמו בכל מיני בובות, גדולות וקטנות מתוך תקווה שהן יגנו עליו. אבל ב-7 באוקטובר, באותו יום שחור, הוא נלקח יחד עם אחותו סהר (16) באכזריות בפיג'מה מביתם הבטוח, הבובות לא עזרו לו והסיוט הגדול שלו התגשם, ואני לא שם כדי להרגיע אותו, כדי להרדים אותו, כדי לחבק אותו".
חודש למלחמה ו-240 חטופים עדיין נמצאים מעבר לגבול, בעזה, בהם עשרות ילדים ובני נוער. קשה לדמיין באילו מצוקות הם נמצאים ועם אילו פחדים הם מתמודדים שם לבד, רחוק מכל מה שמוכר להם, בלי החיבוק של אמא שמרפא את הכל. חלקם ראו את בני משפחתם נרצחים באכזריות לנגד עיניהם. עד היום הצלב האדום לא הורשה להיכנס ולראות באילו תנאים הם מוחזקים, אם הם מקבלים מענה לכל הצרכים שלהם, אם הם בריאים ושלמים. חוסר הוודאות, לצד הדאגה והגעגוע מרסק את בני משפחתם שכבר חודש ימים מרגישים שהם מתהלכים עם חור בלב.
ארז נחטף יחד עם אחותו סהר ואביהם עופר מביתו של עופר. סבתם כרמלה, אמה של הדס, ואחייניתה נויה נרצחו. "ב-8:30 קיבלתי את ההודעה האחרונה מהם. הם אמרו לי שהם קפצו מהחלון ושהם מסתתרים בין השיחים. ארז כתב לי, 'אמא תהיי בשקט, אני אוהב אותך', סהר כתבה, 'אמא, אמא, אמא'. בזמן הזה המחבלים היו אצלי בבית. קשה לתאר את האימה. שמעתי אותם אומרים ‘אללה אכבר’, מנפצים את הבית. במשך שמונה שעות הייתי לבד בחושך, בלי טלפון, בלי מידע, בלי מים. לא האמנתי שאני אשרוד את זה. וכשיצאתי גיליתי שהמשפחה שלי נעלמה. אפילו זמן להתאבל על כך אין לי".
את הסרטון שפרסם חמאס שבו נראה ארז חטוף היא מסרבת לראות עד היום. "אני לא מסוגלת לצפות בו, זה מעבר ליכולות שלי. אני לא יכולה לראות אותו ככה בחוסר אונים, באימה, עם בלבול על פניו כשהידיים המפלצתיות שלהם עליו. אלו תיאורים ששמעתי מאנשים שראו את הסרטון. אני שומעת אותו באוזן שלי צועק, 'אמא, תצילי אותי'".
לפני שבועיים היה לארז יום הולדת 12. "חגגנו לו בלעדיו, יום הולדת סוריאליסטי", אומרת הדס. "יש לו אופניים חדשים שמחכים לו, שיבוא וייקח אותם. אני מתעוררת כל יום ואומרת שזה לא ייתכן שחודש אחרי והם עדיין שם. במשך היום אני מתפקדת כמו על אוטומט, כמו רובוט כדי לפעול ולהעביר את המסר לעולם, ובלילה אני מתפרקת מתוך שינה, צורחת ובוכה. אני מתגעגעת לחבק את הילדים שלי, להריח אותם. אני רוצה אותם בריאים ושלמים וחזרה בבית".
בדבריה היא מבקשת להבהיר להנהגה שהחזרת החטופים צריכה להיות מטרתם הראשונה: "אנחנו עוקבים בדאגה אחר ההחלטות והמסרים שהממשלה מעבירה ואני מרגישה שהם התבלבלו קצת. אין פה אמירה חד-משמעית שסיפור החטופים בעדיפות עליונה. אלו לא שבויי מלחמה, אלו אזרחים. אם הם לא יחזרו, זו תהיה הפרת הסכם שורשי עמוק ומהותי ביותר בין האזרח למדינה שלו שאחראית על ביטחון אזרחיה".
"רק רוצה שהן יהיו פה"
מעין צין ששתי בנותיה, אלה ודפנה, חטופות בעזה מתארת את החודש הקשה שהיא עוברת.
"אני רגילה לישון עם אלה במיטה וזה כל מה שאני רוצה, ושדפנה תעשה טיקטוק מהבוקר עד הערב ולא תיתן לי מנוחה. אני רק רוצה שהן יהיו פה".
"ב-6 באוקטובר הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתן", היא משחזרת. "הן באו לבקר אותי בעבודה אחרי שהן חזרו לארץ מאנטליה עם אבא שלהן. אני זוכרת שדפנה נתנה לי קצת לחבק אותה, היא לא נותנת לי מאז שהיא הפכה למתבגרת. עטפתי אותה".
באותה שבת היו דפנה (15) ואלה (8), אצל אביהן נועם, בעלה לשעבר של מעין, בנחל עוז. "שלחתי הודעה ושאלתי אם הם בממ"ד, והוא ענה לי שכן ושהכול בסדר. שאלתי אותו אם אלה רגועה כי היא נכנסת ללחץ באזעקות. הוא ענה לי ‘לא’. וזהו. באיזשהו שלב הפסקתי להתקשר. הבנתי שהם צריכים להיות בשקט".
בצהרי שבת, כשממדי הזוועה רק התחילו להתברר, קיבלה מעין תמונה שבה רואים את דפנה בעזה. "אחותי שלחה לי הודעה בווטסאפ, התמונה של דפנה עם הכיתוב בערבית ובו מתואר שהם הלבישו אותה עם בגדים מתאימים יותר לתפילה. הייתי בטוחה שזה לא אמיתי".
הן נחטפו לעזה לאחר שהיו עדות לרצח של אביהן נועם אליקים, בת זוגו דקלה ובנה תומר. המחבלים שפרצו לביתם תיעדו את כל בני המשפחה יושבים מפוחדים בפינת הבית, האב נועם מדמם והבנות בוכות. המחבלים פרסמו את המשפחה בשידור חי בפייסבוק. בהמשך תועדה תמונה של נועם נלקח מחוץ לבית בשטח הקיבוץ, זמן קצר לאחר מכן הוא נרצח.
מאז, היא מספרת, היא חיה בתחושת חוסר אונים. "אין לי מה לעשות חוץ מלהקשיב לכל הסיפורים שמספרים לי. אם הן קוראות את זה אני רוצה שהן יידעו שאני אוהבת אותן ושאני מחכה להן", היא אומרת ומוסיפה בחצי חיוך שמתאים לאמא של מתבגרת, "שדפנה תדע שאני ארשה לה ללכת עם חולצת בטן כשהיא תחזור".
"החיים שלי נעצרו"
באותו הלילה של המסיבה ברעים נחתו מיה (21) ואיתי (18) רגב מטיול משפחתי במקסיקו. "כל הטיול הם דיברו רק על המסיבה", משחזרת אימם מירית. "הגענו הביתה סביב 00:30 ותוך רבע שעה הם לקחו לי את הרכב ויצאו".
כשהחלו האזעקות בשבת בבוקר, מירית ביקשה מבנה הצעיר שיתקשר לוודא שהם בסדר. "איתי ענה לו שהם בסדר. שהיו טילים ושהם מתארגנים ויוצאים. חזרתי לישון וכשהתעוררתי החיים שלי התהפכו. היו לי ארבע הודעות ממיה, היא כתבה לי, ‘אמא אני אוהבת אותך מלא מלא מלא’. בדיעבד הבנתי שהיא דיברה עם הגרוש שלי שלוש-ארבע שיחות, בשיחה האחרונה היא צעקה, 'אבא יורים עליי, אבא ירו בי, אבא אני מתה'. היא שלחה לו מיקום וזהו. מאז התנתק הקשר בניהם".
ביום שני לפני ארבעה שבועות קיבלה מירית את ההודעה ששני ילדיה חטופים. "בשלב הזה הרגשתי שמחה", היא מתארת. "ידעתי כבר שאיתי חטוף כי ראיתי סרטון שלו, אבל לא ידעתי מה קורה עם מיה. הרגשתי הקלה".
כעת היא מספרת על חודש שלא נגמר, כמו יממה אחת ארוכה: "בשבועות הראשונים את אוספת מידע, את לא מתעסקת ברגש ובגעגוע. יש המון עשייה. בימים האחרונים זה השתנה, ואני מתמודדת עם געגוע מטורף. היום, אם תגידי לי להסתכל על סרטון של מיה ואיתי, זה יפרק אותי. אני מתגעגעת לחיוך שלהם, מתגעגעת לדברים הקטנים - לראות אותם רוקדים, מחייכים, אני מתגעגעת לזה שהם מעצבנים אותי, לזה שהם רבים מי ייקח את האוטו, אני מתגעגעת אליהם".
"זה מנעד רגשות מטורף", היא מוסיפה. "בלילות, אני עייפה ומותשת אז אני נרדמת, אבל כשאתה קם בבוקר אתה מבין שזה לא חלום רע, זו המציאות שלנו. שיש לי שני ילדים חטופים. אם הם קוראים את הכתבה הזו אז אני רוצה שהם יידעו שעצרנו את החיים שלנו, כמו שלהם נעצרו החיים ב-7 באוקטובר. שאנחנו לא שוכחים אותם ועושים הכול כדי להביא אותם".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.23
