"יוני היה האח הכי כיפי. היינו ביחסים ממש טובים כל הילדות שלנו. ההורים שלנו עבדו והוא היה לנו מגיש ארוחות צהרים. הוא ניסה עלינו המון מתכונים, לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות", מספרת נעמה שומכר שאחיה יוני נהרג במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
איזה אח הוא היה?
"היינו משחקים מלחמת אחים. הוא היה תופס אותי ואת רעות אחותנו ומחבק אותנו. הוא היה האח הכי מתחשב ודואג, קונה לנו שלוקים גדולים. כשחזר מהצבא, תמיד השאיר לנו כסף, למרות שההורים נתנו, אבל זה היה ממנו, מהאח הגדול. היה מוסיף פתק, מאחל שבוע טוב ותמיד חותם בחיוך 'אחיכם יוני, החכם והנבון'".
נעמה מספרת שיוני ז"ל התקבל לקורס חובלים, אבל רגע לפני הסיום החליט לעבור להנדסה כקצין פלוגה ובהמשך קודם למ"מ סיור. "יוני נהרג במילואים ולא כל כך הכרנו את החברים שלו", היא אומרת, "אבל לפני שבועיים, חבר משותף ששירת איתו סיפר שהתאהבו בו מיד. הוא היה מלא חן, עם עיניים גדולות ומחייכות, הרפתקן. אי אפשר לא להתחבר אליו. הוא סיים תואר ראשון בפיזיקה, למד, טייל בעולם ואפילו הספיק להתחתן עם שלומית, אותה הכיר בשירות הצבאי".
"כל דבר מזכיר לי אותו. אני רוצה להתקשר אליו, לספר לו דברים"
איך הוא נהרג?
"במלחמת לבנון השנייה ב-2006 גייסו אותו לצו שמונה. הוא היה שייך לגדוד הנדסה במחלקת סיור צנחנים. המשימה שלהם הייתה להגיע לכפר רשף. בדרך לשם, עברו בכפר דבל וכשנהיה אור ראשון היו חייבים להסתתר, לפני שממשיכים.
"למרות החששות ולאחר שקיבלו פקודה, הם נכנסו לבית הראשון שראו. בזמן שהם ישנו כדי לאגור כוחות נורה טיל מהחיזבאללה דרך שער הברזל שהיה בבית שגרם להמון רסיסים. יוני נפגע פגיעה ראשונה בבטן, לא היה לו סיכוי. אחרי כמה דקות הגיע טיל שני שהרג עוד חבר'ה. הוא נהרג בט"ו באב, בן 29, תאריך שנזכור טוב".
נעמה חזרה באותה תקופה מטיול בדרום אמריקה ועבדה בבית קפה. "רעות אחותי נכנסה, קראה לי החוצה, והמתין שם קצין שאמר שהוא מצטער אבל יוני אחי נהרג. לא באמת עיכלתי. הוא התעקש שאכנס איתו לרכב ואסע הביתה. כשהגענו, טיפסתי במדרגות, נצמדתי לקיר ויצאה ממני זעקה חדה".
איך ממשיכים מאותו רגע?
"קשה. בהתחלה צוחקים צחוק מאולץ, שמים מסיכה על הפנים, אבל מבינים שחייבים להמשיך לחיות. הרבה פעמים אני לבד באוטו ושומעת שיר שיוני אהב וזה מעלה זיכרונות, אז אני בוכה. כל דבר מזכיר לי אותו. אני רוצה להתקשר אליו, לספר לו דברים. היינו בקשר יומיומי, וזה תמיד מלווה אותי.
"אנחנו משפחה מאוד מלוכדת, עם ארוחות שישי שאמא שלי מכינה וסירים גדולים, ואחר כך בנוהל, קופסאות אוכל, אבל יוני היה עמוד התווך. נויה, הבת של בילי אחותנו, נולדה אחרי שיוני נהרג והשם שלה מכילה את אותיות שמו. רעות קראה לילדיה נבו ורותם, שמות שיוני הכי אהב ורצה לקרוא לילדיו. אלון שלי הוא חילוף אותיות, השם האמיתי של יוני הוא ליאון".
"ישר הבנתי מה קרה"
עדי סלים אף הוא נהרג מאותו טיל נ"ט כשהיה בן 22. "הוא השתחרר מהצבא ולא הספיק הרבה", מספרת אחותו דניאל. "הוא רצה ללמוד מזרחנות ועבד בתעשייה צבאית כמאבטח. בשנה הראשונה לא אמורים לקרוא למילואים, אבל היה צו שמונה.
"זה היה בחופש הגדול שלי כסיימתי כיתה ח'. גייסו אותו בבוקר. הוא בא אליי ואמר 'קומי, אני הולך למלחמה'. הייתי אז בת 14 ולא כל כך הבנתי. אמרתי לו ביי, וכשראיתי את אמא שלי עם דמעות, הבנתי שזה רציני. הוא נכנס ללבנון, נכנסו שתי פלוגות לבית שלא תכננו מראש. החיזבאללה ירו שני טילי נ"ט בהפרש של שלוש דקות, והוא נהרג מהטיל הראשון".
איך שמעת על מותו?
"התעוררתי באחת וחצי בלילה מרעשים וצעקות. ראיתי במדרגות את השכנה וחיילים, וישר הבנתי מה קרה. בשנת 2000 שכן שלנו, שגר דלת מולנו, לירון שרביט, נהרג בפעילות מבצעית. הוא היה קצין בדובדבן ואנחנו היינו לצידם.
"שש שנים אחרי, בדיוק בחודש אוגוסט, עדי נהרג באותה סיטואציה. אני זוכרת שהרדמתי את האחיין שלי. היה לי קשה לרדת, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת. כשירדתי, ראיתי את ניסן, אח של לירון, המבטים שלנו נפגשו ונשברתי".
מה את הכי זוכרת ממנו?
"גדלנו ברמלה ועברנו לבית חשמונאי. הוא גדול ממני בשמונה שנים ויש לנו עוד שתי אחיות גדולות, אבל למרות הפרשי הגילים, היו לנו יחסים טובים והמון חוויות משותפות יחד. הוא היה אומר 'קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים'. זה משפט קבוע שלו שמלווה אותי עד היום.
"הוא היה מחנך ותומך, שומר עליי ומלווה אותי לחברות. אם הייתי מפחדת בלילה, הייתי באה אליו ולא להורים. אח גדול מכל ההיבטים. כשעדי השתחרר הוא עשה טיול אחרי צבא, אהב את ארץ ישראל היפה, אהב לטייל, לעשות פק"ל קפה בשטח. אני זוכרת אותו ואת החוויות שלנו, כשהוא היה חי".
את זוכרת רגע קשה במיוחד, אחרי המוות שלו?
"הגיוס שלי. התגייסתי ארבע שנים אחרי שנהרג. לא היה לי אח שישפצר לי את הכומתה או סתם לדבר ולשתף שאני סוגרת שבת. הייתי מדריכת חי"ר, הדרכתי לוחמים, יצאתי לקצונה, כמוהו. זה בער בי, גדלתי לזה.
"קשה להגיע לנקודה שממנה הוא הפסיק. קשה כשמגיעים לגיל שלו ועוברים אותו. אני גדלה והוא נשאר צעיר לנצח. יש לי שבעה אחיינים, הם גדלים על דוד שלהם, הגיבור. אחיינית שלי בת ה-12 עשתה הרצאה עליו בכיתה".
"קשה כשמגיעים לגיל שלו ועוברים אותו. אני גדלה והוא נשאר צעיר לנצח"
דניאל אומרת שהזמן לא עושה את שלו, אבל לומדים לחיות לצד השכול: "מקבלים פרופורציות. יש לנו משפחה מדהימה, הורים חזקים, משתדלים להמשיך בערכים שהוא אהב, כמו אהבת הארץ. בסוף צריך לבחור בחיים.
"אחרי שעדי נהרג מישהו אמר לי 'אם אדם לא יעלה מעלה, בעל כורחו ירד'. אני רוצה ליהנות מהחיים ולעשות דברים. זה בסדר לבכות, אבל צריך להיות חזקים. צריך לבחור בחיים בכוח. אני בטוחה שהוא מסתכל מלמעלה וגאה ורוצה שנהיה מאושרים".
"איבדתי אח שהוא גם חבר"
"לגלעד ולי היה קשר קרוב. היינו חברים קרובים, אהבנו לנגן ביחד, הייתי מתייעץ איתו על המון דברים", מספר ירדן שטוקלמן מתמרת שאיבד את אחיו בקרב בדרום לבנון באוגוסט 2006.
"עשרה ימים לפני צו שמונה בילינו שבוע בניו-יורק. זאת חוויה שסמוכה יחסית למוות ואני זוכר אותה היטב. היו לנו שיחות מוטיבציה ועידוד לקראת השירות הצבאי שלי. התגייסתי לשריון והוא היה איש קבע, גם בשריון".
מה הוא אהב לעשות?
"המון דברים - רכיבה על אופנים, אוכל ויין טוב, לעבוד ולטייל. הוא נרשם ללימודי מזרח אסיה וכלכלה באוניברסיטה העברית, אבל הכל נגדע. גלעד היה דייל. ארבעה ימים לפני המלחמה הוא היה בטיסה, סידר לעצמו להקדים כדי להתגייס. הוא חזר מניו-יורק בשישי ובמוצ"ש עלה צפונה".
איך הוא נהרג?
"הספיק להיכנס למשימה ראשונה, בתור איש צוות. זה היה בט"ו באב, 9 באוגוסט 2006. הטנק שלו שהיה בראס אל טוויל, שצופה אל הכפר עיתא א-שעב, סמוך למקום שנחטפו גולדווסר וגולדין, עלה על זירת מטענים. טיל נורה לעבר הטנק והוא נהרג במקום עם עוד שלושה אנשי צוות.
"שירתתי אז במוצב נידח. היו אז טלפונים ישנים ולא כל כך שמעתי חדשות, אבל זאת הייתה תקופה מתוחה ואני הייתי מודאג, תחושה קשה שמשהו יקרה. בבוקר שנהרג התקשרתי לאמא שלי לשאול מה נשמע. אמרתי לה שאני דואג לגלעד ואז סביב תשע בערב, באמצע שמירה, הגיע המפקד שלי וסיפר לי שהוא נהרג.
"באותו רגע לא כל כך קלטתי. אספתי את הדברים ולקחו אותי הביתה. בדרך, התקשרתי להורים, סיפרתי שאני מגיע. אבא שלי בכה, זו לא סיטואציה קלה. שירתתי בדרום, הגענו בחמש לפנות בוקר. אני זוכר את האוטו שנעצר ליד הבית, חריקת בלמים ושקט, ואת אמא שלי מחבקת אותי. בבוקר קמתי מוקדם, פתחתי את העיתון וראיתי את התמונה שלו בעמוד הראשי. לא הבנתי איך זה קרה כל כך מהר".
במה שונה התמודדות האחים מההורים?
"ההורים שלי אבלים בדרך שלהם, הם איבדו בן. אני איבדתי אח שהוא גם חבר. ההתמודדות של האחים שונה ומזל שיש את עמותת 'אחים שלנו', שמאפשרת לשתף ולתת במה וקול להתמודדות האחים. במה מבורכת לשתף מהזווית שלי, על מה שעברתי ועל האובדן".
"בבוקר קמתי מוקדם, פתחתי את העיתון וראיתי את התמונה שלו בעמוד הראשי. לא הבנתי איך זה קרה כל כך מהר"
איך מתמודדים עם האובדן?
"אחרי המוות התרפיה שלי הייתה לנגן עם החברים שלו באולפן שבו הם ניגנו. שנינו ניגנו על גיטרה והוא גם על קלידים. הייתי מגיע עם החברים ששמרו קשר קרוב אחרי שנהרג, כל חמישי בערב, עד אור ראשון במשך שנה וחצי רצוף, סוג של הנצחה.
"יש הבנה שחלק גדול ממה שאנחנו עוברים הוא לא זכה לעבור. אני התחתנתי ויש לי בת. מצד שני, הוא כל כך נוכח בלב שלי ואני חושב עליו המון".
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ ונוי פרי, בעזרת אחים שכולים ומתנדבים, במטרה ליצור קהילה תומכת עבור האחים והאחיות השכולים. במסגרת המיזם, בכל יום זיכרון מתקיימים מאות מפגשים עם אחים ואחיות שמתארחים בסלון הבית, וירטואלית או פיזית, וחושפים מנקודת מבטם האישית סיפור של חלל.
