אסיפת הורים
"שבי פסיכולוגי": הכול על ניכור הורי, ואיך לטפל בו #39
50:17
העוגן שלהם. לפני שנה וחצי, שני בר (18), תלמידת בית ספר מקיף א' באשקלון, לא חלמה שתוך שנה היא תעמוד על במה מול 500 אנשים ותפתח במילים: "כבר שנים שאני לא מאמינה לסוף הוורוד של האגדות, 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה', כי כשהייתי בת 12 ההורים שלי התגרשו".
הגירושים של הוריה היו כמו קופסה שחורה שבה היא לא נגעה. עד כדי כך שחוץ משתיים או שלוש חברות טובות, אפילו החברים בכיתה לא ידעו.
לפני שנתיים, כשהיא התקבלה למסלול "LEAD" (ארגון בינלאומי לפיתוח מנהיגות בישראל), היא בכלל חשבה על קידום פרויקט שעוסק בעישון בקרב בני נוער, אבל אז היא נקלעה למבוי סתום. בשיחת התייעצות עם מי שליוותה אותה, היא סיפרה בין היתר שהיא בת להורים גרושים ונשאלה - "אז למה שלא תעשי משהו שקשור לזה?". אז היא מיד קפצה ואמרה - "לא, לא, לזה לא נכנסים".
חלפו כמה שעות עד שהיא עברה מ"לא" מוחלט, ל-"רגע, אולי באמת יש כאן משהו שאפשר לעשות". אלו היו ניצני ההתהוות של 'עוגן', פרויקט חונכות לילדים להורים גרושים.
מה השתנה?
"ככל שהעמקתי הבנתי שיש ואקום בעולם הזה של ילדים להורים גרושים. הבנתי שיש הרבה מקום להשפיע, ושעל אף הקושי שלי לגעת בזה - אני צריכה להתגבר על עצמי. השילוב בין גירושים, נושא שהוא חלק בלתי נפרד מהמציאות שלי, לבין ההבנה של מה היה חסר לי - היה שילוב מכריע. הרי גירושים, בין אם הם נעשים בטוב או ובין אם ברע, הם משבר גדול מאוד לילדים, ולרוב ההורים לא רואים אותם כי הם עצמם נמצאים במשבר. ידעתי שאם אני מקימה פרויקט כזה זה כדי לתת לילדים את המענה. דיברתי עם אנשי מקצוע, עם מטפלים מהתחום, עם יועצות בית ספר ועוד גורמים, כדי להבין מה הבעיות ולאיזו מהן אין מענה".
וכאן השלב שנבהיר בגילוי נאות, שאני אחת מהיועצות בתחום שפנית אליה.
"נכון. ובשיחה הראשונה איתך, חשבתי שתורידי אותי מזה וכל כך שמחתי שהתלהבת".
קראו עוד:
חשבתי שזה מיזם שיציל נשמות של ילדים, לא פחות. במשבר הזה הם נשמטים כי לרוב לא רואים אותם.
"נכון. גם היועצות שיתפו שלרוב הן לא מודעות למשבר בבית, כי הורים לא פונים אליהם. וגם אם הם פונים, לא תמיד יש להן מה לעשות עם זה בבית הספר. ילדים צריכים יותר מזה, הם צריכים מישהו שמבין אותם. לי היו חברות טובות שההורים שלהן חיים יחד, ככה שאת יכולה לדבר אבל אין מי שיבין. מאוחר יותר, כשראיינתי חונכים, זו הייתה אחת הבעיות הבולטות במענה לשאלה "מה היה יכול לעזור לך?', התשובות היו 'אם היה לי עם מי לדבר', או 'מה היה חסר לך?', 'שלא היה לי עם מי לדבר', ולא משנה באיזה גיל הם חוו את הגירושים של ההורים".
"גם היועצות אמרו שלרוב הן לא מודעות למשבר בבית, כי הורים לא פונים אליהם. גם אם כן, לא תמיד יש להן מה לעשות עם זה בביה"ס. ילדים צריכים יותר מזה - מישהו שמבין אותם. לי היו חברות טובות שההורים שלהן חיים יחד, ככה שאת יכולה לדבר אבל אין מי שיבין"
במשך כמה חודשים ליוויתי יחד עם אפרת משולם, מטפלת בהורים וילדים בתהליכי פרידה וגירושים, ובעצמה בת להורים גרושים, את בניית התוכנית ואת הכשרת החונכים. בין השאר התלבטנו אם החונכים צריכים להיות בעצמם ילדים להורים גרושים, הסכמנו שכן, ואז הגיע השלב לגייס אותם.
"בית הספר שלי ומחלקת מנהיגות נוער בעיריית אשקלון, שלקחה חסות על הפרויקט, עזרו להכניס אותו למסגרת 'מחויבות אישית'", ממשיכה בר, "בתחילת השנה הצטרפתי להפנינג גיוס מתנדבים של כל תנועות הנוער בעיר, ושם הצגתי לראשונה את הפרויקט בשמו - 'עוגן'. בכל הדוכנים עמדו חבורות של נערים ונערות, ובדוכן שלי הייתי רק אני. מאחר שגירושים הם נושא מורכב ומסובך, וזו פעם ראשונה שעוסקים בהתנדבות שנוגעת לו, עלה חשש מטעם גורמים בעירייה שהמילה 'גירושים', כחלק מהצגת הפרויקט, עלולה לייצר מורכבות בירוקרטית של אישורים. לכן, במקום לכתוב בפלאייר 'ילדים להורים גרושים', כתבתי - 'ילדים שחווים משבר בתא המשפחתי'. מעין כיבוס מילים.
"אז הצבתי שלט שעליו רשום 'היית רוצה לשנות חיים של ילד?', ולצידו שולחן ארוך כשבכל אחד מהקצוות שלו יש בית ובאמצע רשומים משפטים שמאפיינים את המציאות של ילדים להורים גרושים. למשל, 'שכחתי את הספר אצל אבא', 'תגידי לאבא שלך', 'תבקש מאימא', 'הלוואי שהם יחזרו', ואפילו היה מישהו שהוסיף משפט - 'לא בא לי שהם יחזרו'. המון ניגשו אל הדוכן, התעניינו, רצו להירשם, אבל אז הבנתי שאני בבעיה".
מה קרה?
"כשאמרתי שהפרויקט מיועד לבני נוער שהם בעצמם ילדים להורים גרושים, ילדים הסתובבו והלכו כי הם לא ענו על הקריטריון. באותו רגע החלטתי שאני משחררת את התנאי הזה ומגייסת 143 מתנדבים. ואז נקלעתי שוב לבעיה. אחרי כמה ימים שבהם הרגשתי אי-נוחות, החלטתי שזה לא נכון לפרויקט, כי המהות של 'עוגן' היא - 'גם אני הייתי שם'. זה מה שמייצר הזדהות וחיבור, מישהו שיבין אותי. זה ערער אותי.
"לא ידעתי מה לעשות, והרגשתי שאני עומדת לאכזב הרבה אנשים. הרי יש את העירייה שנתנה לי גיבוי מלא ועזרה לי להפיץ את 'עוגן' בבתי הספר, יש ילדים שמחכים לחונך ולא ברור עם כמה חונכים אני אישאר אחרי הסינון. אבל הייתי חייבת ללכת עם תחושת הבטן ולהיצמד לאמת שלי כפי שאני רוצה להביא אותה לידי ביטוי בפרויקט - וזה אומר גיוס חונכים שהם ילדים להורים גרושים, ושימוש במילה 'גירושים'. החלטתי שאני לא רוצה לכבס מילים. אחרי כל הסינונים, זה השאיר אותי עם שבע חונכות וחונך אחד".
איך גייסת את הילדים?
"פניתי לשלושה בתי ספר יסודיים. כולם הגיבו בחיוב, אבל אחד מהם, בית ספר 'נווה דקלים', הגדיל לעשות והרים את הכפפה ברצינות. המנהלת הזמינה אותי לפגישה, גייסה את המחנכות שיצרו קשר עם ההורים באופן אישי, וזה הוכיח את עצמו. רוב הילדים ב'עוגן' הם משם. בתחילת ינואר, אחרי הכשרת המנחים, 'עוגן' החל לפעול"
מאז, בכל יום חמישי בשעה 16:00, המתנדבים מגיעים לבית הספר. הם אוספים את הילדים מהצהרון, כולם בכיתות א'-ג', היישר למרכז קהילתי סמוך, שתרם חדר לפעילות. קירות החדר קושטו על ידי החונכים, בהם קיר מחשבות וקיר רגשות, והעירייה תרמה משחקי קופסה. הפעילויות מתקיימות בחלל המשותף, בגן השעשועים הקרוב, לעיתים הן משותפות ולעיתים הן 'אחד על אחד'. "כרגע החונכים והילדים עדיין בונים את הקשר ביניהם", מסבירה בר, "אנחנו ממש מקפידים להרגיש את הקצב של כל ילד וילדה וללכת איתם, וכבר אפשר לראות את הקרבה שנוצרת. עם הזמן, כשיעמיק הקשר, יעמיק גם השיתוף. בסופו של דבר זה פרויקט שנותן מענה גם לבני הנוער שמתנדבים בו, שמדברים בפתיחות, ולעיתים גם בפעם הראשונה, על הגירושים של ההורים שלהם, כמוני", היא מחייכת ופתאום העיניים שלה נפתחות בהתלהבות, "במפגש האחרון שמעתי שתי חונכות עומדות ומדברות ביניהן על הגירושים של ההורים שלהן, ופתאום נוצרה ביניהן ההבנה הזו שרציתי. ואז אמרתי לעצמי - 'זה בדיוק זה'".
מה זה עשה לך?
"התהליך שעברתי הוא מטורף. היום אני מרגישה הקלה גדולה. אני אפילו יכולה לצחוק על זה עם חברות, זה מרגיש הרבה יותר טבעי לי ולסביבה שלי, שכוללת בני נוער שלומדים איתי שש שנים בכיתה ולא ידעו שההורים שלי גרושים. שברתי הנחת יסוד מוטעית, שאם אני מדברת על משהו קשה שעברתי, זה הופך אותי לחלשה. היום אני רואה עד כמה היכולת לדבר על זה מחברת אנשים אליי ואל 'עוגן'. זה סוג של כוח".
