"אנחנו משפחה דבק". כך מתארת דניאל שוורצמן-אורבך (35), אמא לשניים מקיבוץ דורות, את משפחת שוורצמן המורחבת: אמא, אבא, ארבעה ילדים ועשרה נכדים. "זו משפחה מאוד מחוברת, מדברים כל הזמן, כל שבת יחד, כל אירוע יחד, כל הזמן יחד".
בשבעה באוקטובר היחד הזה נסדק לנצח כשההורים, אורלי פינקו-שוורצמן ודוד אלברטו שוורצמן, שניהם בני 67, נרצחו בביתם בכפר עזה.
את השבת הארורה הזו דניאל זוכרת היטב. הילדים שלה, בני חמש ושבע, התעוררו כבר ב 06:15. רבע שעה אחר כך התחילו האזעקות: "היינו אמורים לנסוע לכפר עזה באותו יום לחגוג לילד שלי יום הולדת. בסביבות 06:30 היה צבע אדום והייתי בטוחה שזו טעות. אנחנו רגילים שיש סיבה לשיגורים אבל לא הייתה שום סיבה שידענו עליה ובכלל, מה קשורה עכשיו אזעקה? הרי יום שבת. לא עברו כמה שניות ופתאום מטחים לא נורמליים, ואצלנו בדורות רואים ושומעים הכול: את יציאות הטילים ואת כיפת ברזל שמפוצצת רקטות מול הבית. שלחתי את הילדים לממ"ד ודיברתי עם אמא שלי בטלפון. ביררנו אחת עם השנייה מה קורה, איך הם, איך אנחנו. אני זוכרת שאפילו צחקנו. כל מה שעניין את אמא שלי זה אם יש לנו אוכל בבית כדי שחלילה לא נהיה רעבים בממ"ד. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".
בדיעבד, דניאל יודעת שהוריה היו בין הנרצחים הראשונים של הקיבוץ, אבל באותן שעות התחולל מחול שדים בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הכוללת גם את שלושת אחיה: יונתן (45) גר בדנמרק ואב לארבעה, רועי (43), גר בכפר עזה ואב לשלושה ועילי (37) גר ביפו, אב לילד ומצפה לילדה נוספת.
"השיחה האחרונה של אמא שלי הייתה עם רועי. אני ובן זוגי כתבנו להם וניסינו להתקשר אבל לא היה למי. הנייד של אמא בכלל לא צלצל והנייד של אבא כן צלצל אבל לא היה מענה. במקביל הבנו שגם רועי בעצמו נצור בממ"ד בבית שלו בכפר עזה. לא רצינו להדליק טלוויזיה כדי לא להלחיץ את הילדים, אבל מה נעשה? ההורים לא עונים! שמענו יריות מכיוון שדרות וקיבלנו הודעה שראו מחבלים בשדות. היה לחץ ואימה מכל חזית אפשרית. בהמשך הבנו שתומר שפירר, בן דוד מדרגה שנייה, נרצח ליד מפלסים. באזור 10:30 רועי כבר לא התאפק וכתב שאמא כתבה לו כבר לפני שלוש שעות שיש מחבלים בבית שלהם. באותו רגע התחלתי לצרוח שרצחו לי את ההורים".
הרבש"ץ לקח את הילדים לחמותה כדי שלא יראו את אמא שלהם מאבדת את העשתונות, ודניאל ובן זוגה סוף-סוף פתחו את הטלוויזיה וצפו בדיווחים הראשוניים על 200 הרוגים בעוטף שהפכו מהר מאוד ל-300.
"כל מה שעבר לי בראש זה 'מה הסיכויים שההורים שלי לא במספרים האלה?'. התעקשתי עם אחי שישלח לי את ההתכתבות בינו לבין אמא. הוא סיפר לי שהיא אמרה שיש מחבלים בבית ושהם מעלים את הבית באש אבל לא הסכים להראות לי. מאוחר יותר גיליתי שהיא כתבה לו שאין לה לאן לברוח וביקשה ממנו להתקשר למכבי אש להזעיק עזרה. הוא באמת התקשר למכבי אש אבל הם לא הבינו מה הוא רוצה והפנו אותו למשטרה. לא שכבאית הייתה עוזרת להם אבל חוסר האונים הזה... העובדה שאף אחד לא בא מזעזעת אותי. הבנו שנשארנו יתומים. עילי אמר לי: 'אנחנו נהיה משפחת האחים הכי טובה בעולם'".
9 צפייה בגלריה
''אנחנו נהיה משפחת האחים הכי טובה בעולם''. האחים לבית שוורצמן: יונתן, רועי, דניאל ועיליי
(צילום: באדיבות המשפחה)
ארבעת האחים היו בקשר כל הזמן, חרדים לגורלו של רועי שהתגורר סמוך מאוד להורים שנרצחו. "הוא גר שתי דקות מהם, ממש שורה אחריהם. היה שלב שהייתה הפסקת חשמל ולא הייתה לו סוללה ובמשך 40 דקות הוא לא ענה לנו בכלל. ראיתי שחור בעיניים. הייתי בטוחה שאין לי אח, שגם הוא הלך. כשחילצו אותו הוא בכה, אמר שלא ראה אף אחד מהשכונה שלו וגם לא את ההורים. חשבנו שאולי חטפו אותם".
"כאילו מישהו הוריד לי את היד"
אורלי פינקו-שוורצמן הייתה מנהלת סיעוד במרפאת אסף הרופא באשקלון מטעם קופ"ח כללית. דניאל בטוחה שהעובדה הזו הייתה ידועה למחבלים ושהם עשו מאמץ מיוחד לנטרל את האפשרות שהיא תסייע ליתר התושבים.
"כבר ב 07:30 נכנסו אליהם מחבלים הביתה. הבית של ההורים שלנו לא קרוב לשכונת הצעירים או לגדר. המחבלים עברו את כל השכונה, ממש פסחו על כל הבתים ונכנסו קודם כל לבית שלהם שלא בולט בשום צורה שהיא. כשהתחילו להגיע עוד ועוד סיפורים תפסנו את הראש. התברר שגילה פלד, גם היא מנהלת סיעוד, נרצחה בדיוק באותה שעה. הם רצחו קודם כול את מי שיכול להציל חיים. אין מצב שהם לא ידעו עליה".
ספרי לי על אמא שלך.
"אמא הייתה אור גדול, תמיד עזרה לכולם, חיבקה את כולם, אף פעם לא אמרה 'לא' כשמישהו היה צריך עזרה, היא הייתה בשלנית מדהימה והקוסקוס שלה היה מוקד עלייה לרגל. מאז ומתמיד חברים היו באים אלינו במיוחד לאכול. היא הייתה אמא וסבתא פנומנלית, מיליון אחוז על הילדים ועל הנכדים שלה. שום דבר בעולם הזה לא גרם לה להתגאות בו יותר מאשר בנו. אנשים אמרו שהיא נראית קשוחה, אבל היא לא הייתה קשוחה אלא חזקה. ידעה מי היא ומה היא.
"היא הייתה החברה הכי טובה שלי, הדבר הכי קרוב אליי. היינו מדברות כל יום, כל היום. סיפרתי לה הכול, לא היה דבר אחד שהסתרתי ממנה. כשהיא חלתה בסרטן השד ליוויתי אותה לכל הטיפולים. חלקתי איתה את השגרה שלי, את כל החיים. האובדן שלה הזוי, לא נקלט, כאילו מישהו הוריד לי את היד".
ואבא?
"אבא שלי היה איש ענק עם לב ענק, האריה של המשפחה. תמיד נתן עצות, תמיד עזר, אף פעם לא השאיר אותנו לבד. הוא כל כך אהב את הנכדים שלו והיה לוקח אותם לטיולים ולימי כיף. כמעט כל יום הוא הגיע אליי כדי לעזור לי איתם. הייתי אומרת לו – 'אבא, אל תכין להם סנדוויצ'ים עם נוטלה, זה לא מתאים על הבוקר', והוא היה אומר לי 'כן, ברור', ואיך שאני מסתובבת מיד מורח נוטלה על הלחם.
"אבא נולד בפרגוואי ועלה לארץ בגיל 17. הוא הכיר את אמא שלי בקיבוץ עין השלושה ובגיל 20 התחתן איתה. הייתה להם אהבה מופלאה והם היו מדהימים יחד. כמו שעזרו לנו כל הזמן, הם ידעו גם לתת זמן לעצמם. רקדו בבית, סתם ככה פתאום, בישלו יחד, יצאו לטיולים.
"אבא עבד כמנהל פרויקטים. בחברה האחרונה הוא עבד בעיקר במרכז אמריקה והיה שגריר של כבוד בהונדורס. בעבר הוא עבד גם עם אתיופיה ואנגולה. היה מאוד מוערך בעבודה שלו, היו לו קשרים עם המון ממשלות ודרכון דיפלומטי".
עברו כמה ימים ימים עד שארבעת האחים קיבלו את ההודעה הרשמית על רצח הוריהם.
"אף אחד לא דיבר איתנו, ולא הצלחנו לדבר עם אף אחד. אמרו לנו שאי אפשר לגשת לבית שלהם. 24 שעות אחרי עדיין התנהל שם קרב יריות עם מחבלים, לא הצלחנו להבין את זה. בהמשך אמרו שלא מצאו אותם. אולי פינו אותם, אולי הם נחטפו. מצד אחד תקווה, מצד שני ייאוש. היה כאוס מוחלט ואף אחד לא אמר לנו כלום. רצינו שיגאלו אותנו, שיגיע חייל לבית, שמישהו יגיד משהו ודאי.
"כמה ימים אחר כך, נירה שפק, תושבת כפר עזה, נכנסה לבתים כדי לזהות את הגופות וזיהתה גם אותם. זה, מבחינתנו, היה הווידוא הסופי. אני יודעת שירו בהם. שרפו את חדר השינה וחלק מהמבואה בסלון. את אבא מצאו קרוב לדלת הכניסה ואת אמא ליד הסלון. יש נחמה מסוימת בידיעה שלא התעללו בהם, לא שרפו אותם. הם מתו מהר. רק ב-12 באוקטובר פינו אותם, ואת הדפיקה בדלת קיבלנו עשרה ימים אחרי. ערכנו להם לוויה כמו שצריך בקיבוץ שפיים. מאוד רצינו לקבור אותם בדורות כי הם אהבו את הקיבוץ והיו פה חלק מהנוף, אבל לא יכולנו כי פינו גם אותנו".
דניאל ומשפחתה פונו מקיבוץ דורות ב-8 באוקטובר. הם הגיעו לבית האח הצעיר ביפו ושם שהו שבועיים עד הלוויה. אחריה עברו לרמת השרון עד סוף השבעה. אחריה הצטרפו לקהילה שלהם שפונתה כולה לקיבוץ לרמת רחל הסמוך לירושלים. בתחילת ינואר, שלושה חודשים מפרוץ המלחמה, היא שבה לביתה בקיבוץ דורות.
איך את היום?
"מנסה להמשיך לחיות. חזרתי הביתה וחזרתי ללימודים אבל ההורים שלי נמצאים בכל הדברים הקטנים. אנשים מצפים ממני עכשיו להרבה דברים, ואני אומרת: 'אל תצפו ממני לכלום'. אני בוכה הרבה, מתמודדת עם המון כעס בתוכי וגם עם פחד שיפסיקו את הלחימה ואז הכול יהיה לחינם.
"אנחנו אוהבים את הצבא שלנו, את החיילים ואת מי שנלחם עבורנו, אבל אפשר וצריך גם להעביר ביקורת כי מה שקרה פה לא נורמטיבי. הפקירו אותנו שנים על גבי שנים. אנשים פה התריעו בלי סוף. רצינו שייכנסו בהם על כל רקטה אבל זה לא קרה. במקום זה, הם עשו לנו בית ספר. מבחינתי, הממשלה שלנו היא זו שנתנה להם כסף כדי לקנות את הנשק שרצח את ההורים שלי. מכעיס אותי שמדברים עכשיו על פוליטיקה. אני רוצה שיחסלו את הארגון הזה כי ברור לי שאנחנו נהיה הבאים בתור. ובמקביל אני שואלת - מה קורה עם החטופים? אלה האנשים שלנו, הבנות והבנים שלנו. איך אתה מוכיח לנו שזה בראש מעייניך? אליי כבר אף אחד לא יחזור, אז לפחות תחזיר אותם. כמה אפשר?"
איך הילדים מקבלים את העובדה שסבא וסבתא שלהם נרצחו?
"הגדולה שומרת הכול בפנים. אחרי שלושה חודשים טסנו לדודה שלי באנגליה, ורק שם היא הצליחה קצת להתפרק. הקטן מדבר על זה יותר. הוא היה מאוד מחובר לאבא שלי והוא אומר משפטים מזעזעים כמו 'חתכו את סבא וסבתא לקוביות' (הוא לא שמע את זה בבית אלא מילדים בכפר עזה), 'אם הייתי יכול הייתי מציל אותם' ו'אמא צריך להיות בממ"ד בשקט, הרעים יהרגו אותנו'. כמובן, שני הילדים בטיפול. גם אני בטיפול. אני כל הזמן מתפרקת, מוציאה את זה. איבדתי שני הורים נוכחים, מעורבים שהיו אוויר לנשימה בשבילי. אי אפשר שלא להתפרק".
