כשהבן הקטן של רפי אמר 'אבא' בפעם הראשונה, הוא לא היה שם בשביל לשמוע. גם כשהתחיל לזחול ופתאום נעמד רפי לא היה שם בשביל לראות. עכשיו צומחות לו השיניים הראשונות ורפי שוב נאלץ להסתפק בדיווח. את רגע האמת הוא פספס כי כבר למעלה מחודשיים וחצי הוא על מדים.
"אני פוגש את הילדים לאפטר קצר פעם בשבוע. כל מפגש כזה מבהיר לי כמה חוויות אני מחמיץ איתם. יש תחושה קשה של פספוס", הוא מספר.
רפי הוא קצין מבצעים במילואים של חטיבה 7 ואב לשלושה (11, חמש ושמונה חודשים). בשגרת היומיום, לדבריו, הוא אב מאוד פעיל: "אני ואשתי עובדים במשרה מלאה ושנינו מעורבים בחיי הילדים באופן שווה. מבחינתנו, כתפיסה, אין לנו תפקידי 'אמא' או 'אבא'. שנינו קמים בלילה לתינוק, מבשלים, עושים כביסות ומוציאים לשחק בפארק. אני מכניס את הילדים למסגרות, ואשתי מוציאה אותם. אנחנו מאוד מחוברים למה שקורה עם הילדים, אנחנו מכירים את החברים שלהם, וגם חברים של ההורים".
הכול השתנה ביום שבו פרצה המלחמה. בעודם יושבים בממ"ד בביתם שבאשקלון, רפי קיבל הודעת וואטסאפ שבה נכתב כי עליו להתייצב בגולן. הוא הסיע את אשתו והילדים לבני משפחה בתל אביב ונסע. "התפקיד שלי במילואים מאוד מאתגר, והיה לי חשוב לקחת חלק במלחמה. לא היה לי ספק שזה מה שעליי לעשות", הוא מסביר.
מאז הקשר שלו עם הילדים השתנה: "היום בעידן הפייס אני יכול לקיים איתם שיחות אז פעם ביום או יומיים אנחנו מדברים. והילד הגדול שלי מבין שיש מלחמה ושאבא הלך להילחם. כמי שגר באשקלון הוא יודע שיורים טילים, והוא משוויץ לחברים שאבא שלו קצין במלחמה. בשיחות האלו אני משתדל לענות לו על שאלות ולתווך לו, בהתאם לגיל שלו, מה עושים במלחמה. אני משמיט את החלקים הקשים אבל אני מאמין בהסברה ולא בהסתרה. אני מקיים שיחות כאלו גם עם הבן האמצעי שלי, ואני חייב לציין שהוא מאוד התבגר והשתנה בחודשיים האחרונים: מילד עצמאי, סגור ומאופק הוא הפך לילד שמחבק, ואומר שהוא מתגעגע".
מה הכי קשה לך בתקופה הזו?
"התחושה הכי קשה היא דווקא הקושי של אשתי, ומה שהיא חווה בשגרה. זה חלק מהקשר בינינו. אנחנו מאוד אוהבים, ושותפים מלאים, ועכשיו ההתמודדות היא עם מצב קיצוני. בהתחלה, כשלא היו מסגרות, היא הייתה עם הילדים 100% מהזמן. אחר כך הילד הקטן היה בשלב של צמיחת שיניים אז היא לא ישנה בלילות. היא צריכה לתפעל הכול לבד, לא רק מבחינת הפרקטיקה אלא גם מבחינה נפשית. ואני חייב לומר שקשה לראות את זה מהצד, ולדעת שאתה לא יכול לקחת חלק".
איך אתה מתמודד?
"בכל פעם שאני חוזר הביתה, אני מנסה להתחבק עם בני המשפחה שלי כמה שיותר, ופשוט להיות איתם. אני מקריא לילדים ספרים, יוצא איתם קצת כשאפשר, בין האזעקות לגשם, משוחח איתם ושומע חוויות. החזרות הביתה נותנות לי כוח ומחזקות אותי. מעבר לכך, אני מאמין בכל ליבי במה שאנחנו נלחמים עבורו ולכן מבחינתי המחיר נמוך. אני חושב שצריכים להכניס את כל הסיטואציה לפרופורציות. מתרחש פה אירוע גדול והמשותף שלנו פה גובר על הפן הפרטי".
חוסר תקשורת, חוסר ודאות
עד השבת השחורה, חיי השגרה של רס"ן כפיר, סמג"ד ב' בגדוד 603, ואב לשתיים (שנתיים, חודש), היו מסודרים ושלווים למדי: "בתקופה האחרונה הייתי בלימודים במסגרת שירותי כאיש קבע, כך שבעצם הייתי בבית מדי יום", הוא מספר. "כשנשמעה האזעקה הראשונה הייתי באמצע ריצת בוקר בירקון. מהר מאוד הבנתי שמשהו קורה בדרום, והיה לי ברור שאני נוסע ליחידה. הסעתי את הילדה ואת אשתי, שהייתה אז בהיריון מתקדם, להוריה, ונסעתי לחטיבה".
אחד האתגרים המרכזיים של כפיר היה, ללא ספק, חוסר הידיעה אם יצליח בכלל להגיע ללידת בתו: "התאריך המשוער היה התאריך של הכניסה הקרקעית לעזה, כך שבשלב הזה הבנתי שאני כנראה לא אהיה שם", הוא משחזר, "אבל אז הכניסה נדחתה שוב ושוב ובמקביל הלידה התעכבה. בסופו של דבר, אשתי ילדה בשבוע 41 וקצת והצלחתי להגיע. אחרי יום-יומיים חזרתי לצבא.
"מאז אשתי מג'נגלת עם תינוקת וילדה קטנה. אמנם המשפחות מאוד עוזרות אבל הקשיים גדולים, והתקשורת מועטה. אנחנו משתדלים לעשות שיחות וידיאו מתי שאפשר אבל לא תמיד מצליחים. חוסר התקשורת משמעותי בעיקר כשיש טילים כי לנו, בשטח, אין שום דיווח על נפילות ונפגעים. אני רואה את הטילים מול העיניים אבל לא רואה בחדשות את התוצאה. חוסר הוודאות קשה לי".
ההתמודדות שלו עם המצב המורכב נשענת בעיקר על עומס המשימות: "רוב היום אתה עסוק מאוד ואין לך זמן. בנוסף לכך, התמיכה מהבית חשובה. סל הערכים שלי ושל אשתי דומה ועבור שנינו, המלחמה הזו חשובה. ההבנה המשותפת הזאת גורמת לנו להמשיך".
גיבורים בחזית, גיבורות בבית
בבוקר השבת השחורה היה רס"ן דניאל, קצין אג"ם ביחס"ם חטיבה 7, בביתו יחד עם רעייתו, בתם בת השנתיים והתינוקת החדשה שלהם שנולדה רק שבועיים קודם לכן. "כשנשמעה האזעקה, אשתי העירה אותי, פתחנו טלוויזיה, ראינו את התמונות, ומיד הבנתי מה קורה. היה לי תיק מלחמה מוכן, לקחתי אותו ואת האקדח, ונסעתי לשדרות. אין ספק שהפער בין השגרה שהייתה לי לבין מה שקורה עכשיו - מאוד גדול. אני איש קבע והתפקיד האחרון שעשיתי היה תפקיד מטה בקריה. פתאום מאיש קבע שחוזר הביתה מדי יום, הפכתי ללוחם שלא נמצא בבית בכלל. השגרה בבית נמשכת גם בלעדיי. מאז שהילדה הקטנה נולדה ראיתי אותה בערך שלוש פעמים ואני לא מזהה אותה כל פעם מחדש. יש רגעים קשים ועצובים גם שאתה כבר שם. הקטע הזה שהבנות נראו אחרת צובט בלב".
מה מחזק אותך?
"כל מה שקורה פה זה בזכות הכוח האדיר שכולנו מקבלים מהבית. צריך להבין שלא רק בחזית יש גיבורים אלא גם בבית, בעיקר גיבורות. ההבדל בינינו לבין הנשים שלנו הוא שאנחנו לובשים מדים והן לא. אשתי עושה הכול לבד, עם שתי ילדות קטנות. ומעבר לכך, מה שמחזק אותי הוא המחשבה על הדור הבא. אני חושב על הילדים החטופים, ועל מה שהילדים בכלל במדינה הזאת עברו לאחרונה, ואני אומר לעצמי שזה חשוב. שאני לא רוצה שיחיו במקום שיכול לקרות בו שוב מה שקרה. אני לא רוצה שהבנות שלי יגדלו במדינה שבה הן צריכות לפחד. זה הזמן לעשות את המלחמות עבורן".
