"זה עדיין לא נתפס לי. כשאנשים מאבדים את היקר להם הם בדרך כלל יושבים שבעה בבית שלהם ואחר כך הם חוזרים לעבודה והילדים חוזרים למסגרות, והם עטופים בכל מה שהם מכירים ולנו אין לנו את כל זה. איך אפשר להתאבל כשאתה אפילו לא בבית שלך?", שואלת בכאב נעה חוברה מקיבוץ סופה שאיבדה את בעלה, עדו, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, בקרבות 7 באוקטובר.
עדו חוברה נהרג בקיבוץ סופה, אשתו נעה נותרה לבד עם שלושת ילדיהם
( צילום: יוסי דוס סנטוס)
נעה ושלושת ילדיה הקטנים פונו, יחד עם כל חברי הקיבוץ, למלון באילת, ונועה מנסה לאסוף את השברים: "אנשים אומרים 'תשתפי, תספרי'. והם לא מבינים שאי אפשר. לכי תסבירי איך זה לחטוף התמוטטות עצבים בלובי של מלון מול אנשים זרים. אין מילים לכאב הזה. יש כאן בעצם סוג של שתי טרגדיות. יש גם את האובדן של עדו וגם את העובדה שאנחנו פליטים במלחמה.
"גם אין לי את עדו וגם בדברים שקשורים מעבר לזה שהוא איננו, אין אותו שיעזור לי. לפעמים אני פשוט צריכה את החיבוק שלו. היה לו חיבוק גדול, חזק ומרגיע. ואין. אני מנסה לעזור לקיבוץ במה שאני יכולה אבל קשה לי. אני צריכה הרבה יותר הפסקות כי אין לי את עדו שיגיד לי 'תירגעי רגע, הכול בסדר'.
קראו עוד:
על 7 באוקטובר וההמתנה המורטת עצבים לשובו של עדו היא מספרת בדמעות: "היינו בקיבוץ רק עם הבן הגדול, גיא, שיחגוג בחודש הבא יום הולדת חמש. הבנות היו אצל ההורים שלי. עדו שאל אותי אם לצאת ולחבור לכיתת הכוננות ואני אמרתי לו ללכת. כשאנשים שומעים שהבנות לא היו איתנו הם אומרים לי, 'איזה מזל'. מצד אחד כן, מצד שני אם הן גם היו איתי בממ"ד, זה היה יכול להיגמר אחרת. עדו כנראה לא היה יוצא. הוא לא היה משאיר אותי עם שלושה ילדים לבד.
"ישבתי בממ"ד והוא ישב בסלון עד שבאו לאסוף אותו והתכתבנו קצת. ההודעה האחרונה שהוא שלח הייתה: "יצאתי, אני עם נשק". הוא לא היה חייב לצאת. זו הייתה בחירה. ואני, מבחינתי, כשיש עליו נשק, מי יכול עליו? לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה מחבלים בחוץ".
2 צפייה בגלריה
''הוא לא היה משאיר אותי לבד עם שלושה ילדים בממ''ד''. עדו ז"ל עם שלושת ילדיו
(צילום: מתוך האלבום הפרטי)
נעה נשארה עם גיא בממ"ד ועדו יצא להילחם. במשך שעות ארוכות נועה ניסתה לתפוס את המשטרה ללא הצלחה. "הייתי בחוסר אונים. התקשרתי לכל מי שרק יכול לשמוע, דיברתי עם תחנות רדיו, תחנות טלוויזיה ועם חברים שיגידו להם שיבואו כבר. ובמקביל, אני שומעת כל מה שקורה בחוץ וכל הזמן עובר לי בראש איפה עדו, איפה עדו, איפה עדו? מאז שהוא יצא לא הייתה איתו שום תקשורת איתו. כתבתי לו הודעות והוא לא ענה וזה הלחיץ אותי כי לאט-לאט ראיתי ששאר חברי כיתת כוננות כן מתחילים להגיב והוא לא. שמעתי את הסיפורים על חברים שלנו מקיבוצים אחרים, שהם ישבו שעות בממ"ד פצועים ואמרתי לעצמי: 'אולי הוא נפצע קשה והוא לא יכול לענות'. בדיעבד אני יודעת שהוא לא הספיק לקרוא את ההודעות שלי''.
ב-18:30 בערב התקווה נמוגה. זוהר, אבא של עדו הגיע אליהם לממ"ד עם הבשורה הקשה. "הוא נכנס עם פנים נפולות אבל הוא לא אמר את המילים ואני הייתי חייבת לשמוע אותן. אז שאלתי אותו: 'עדו מת?' והוא רק הנהן".
הראשון להתנדב
עדו היה בן 36 במותו. "תמיד קראתי לו זקן, אבל כשדבר כזה קורה את מבינה שזה לא באמת זקן. הוא היה צעיר". הוא נולד, גדל וחי כל חייו בקיבוץ סופה. הם הכירו באוניברסיטה כששניהם למדו לתואר ראשון, נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים. עדו ששירת בצבא כקצין יצא פעמים רבות למילואים.
"בכל דבר כששאלו מי יכול להתנדב, הוא היה הראשון להרים את היד. הוא היה חכם והייתה לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה לאנשים, ולאן שהוא הגיע הוא נתן ביטחון. הוא עשה דברים במן אדישות כזו אבל לא במובן הרע אלא במובן של רוגע פנימי. הוא גם היה אבא מדהים. הילדים העריצו אותו".
את מצליחה לדמיין אתכם שנה קדימה?
"לא, אני אפילו לא מצליחה לראות שעה קדימה. אני מקווה שאוכל להיות בבית שלי, במקום שבו ארגיש בטוחה ושאדע שמעבר לגדר אין אנשים שרוצים לרצוח אותי, כי עכשיו כבר אין מי שיצא ויגן עליי. אין יותר עדו".
