יותר משנתיים חלפו מאז שיובל אברמוביץ' עמד מעל קברה הטרי של אמו והקריא את ההספד שכתב עבורה. אותן מילים כללו שבעה שיעורים שהוא למד ממנה - בהומור, בחוכמה, ולעיתים ללא גבולות, אבל נראה שתמיד בביטחון וביציבות. "רשימת השיעורים" הפכה לספרו ה-17: "עד הדמעה האחרונה - 62 שיעורים מאמא".
וזה ממש לא אוסף זיכרונות, וגם לא מדריך להורות. מדובר בספר שמציף שאלות, נוגע בנימי ההקשבה העצמית, מעורר מחשבות על הגשמה ואהבה עצמית, על יצירתיות, אפשרויות - וחלומות.
"כשההורים שלי התחתנו אמא שלי הייתה בת 19, ואני נולדתי שנה מאוחר יותר", אומר אברמוביץ' - סופר ומרצה בינלאומי, מחבר רבי מכר ושחקן. "עם השנים, ובפרט כשהפכתי לאבא, הבנתי שבעצם היינו קרובים בגיל. אני חושב על זה שהילדה הגדולה שלי בת 13, ואני בן 43. כשאני הייתי בן 15, כבר חצי מבוגר, אמא שלי הייתה בת 35. וכשהייתי בן שבע הם התגרשו, ומאז היינו שנינו. אני והיא".
באיזה בית גדלת?
"גדלתי בבית מאפשר. קיבלתי כמעט את כל מה שרציתי. אם לא רציתי ללמוד מקצוע מסוים או לגשת למבחן, היא אפשרה לי את זה, וזה היה פורץ דרך מצידה. גדלתי בשנות ה-80 וה-90, התפיסה אז הייתה מקובעת יותר, סגורה. היא הייתה קשובה לרצונות שלי, ובעיקר גידלה אותי בבית עם המון ביטחון. גרנו בשכונה מורכבת, המצב הכלכלי שלנו לא היה מדהים, והייתי יכול בקלות להפוך להיות משהו אחר".
בשאלה הזו, איך הפך להיות "אדם טוב", כלשונו, הוא מספר שהוא עוסק כבר שנים. "בסופו של דבר הבנתי שזה בזכותה. היא אמרה לי המון שהיא סומכת עליי, ואני הוכחתי לה שהיא יכולה. אם היא נתנה לי 100 שקל לבילוי, הייתי מחזיר לה עודף. אם היא אמרה לחזור בחצות, הייתי חוזר קצת קודם. היא חזרה שוב ושוב על המשפט הזה - 'אני סומכת עליך', וזה המסר שאני מעביר לילדות שלי".
היו אתגרים במערכת היחסים?
"היא תמיד שיתפה אותי, בדילמות ובעוד דברים. לפעמים יותר מדי. בגיל צעיר כבר ידעתי מה יש או אין בבנק, ממה היא מוטרדת. ילד בן 10 לא צריך לדעת שהבנק מתקשר, יש לילדים מספיק דברים להית מוטרדים מהם - חצ'קונים, חרמות, זהות מינית. אני מחשיב את עצמי לאדם פתוח וגלוי, אבל בדיעבד, קצת גבולות לא היה מזיקים".
אתה מרגיש שהיא הקריבה את עצמה למען ההורות?
"היא בחרה להיות גננת. היא דחקה את החלומות שלה, והשקיעה זמן וכסף בחינוך שלי. אמא שלי הייתה מאוד מעורבת, הסיעה לחוגים ולמפגשים, וידעה תמיד מה קורה. כשחקן, היא הגיעה בכל יום לכל הופעה שלי, גם כשאמרתי לה שהיא לא צריכה. זה גרם לה סיפוק ואושר גדול. היום, כאבא, אני מבין את זה - את הגאווה ההורית.
"אמא שלי ואני עשינו הכול ביחד - טסנו לחו"ל, יצאנו להופעות, אכלנו במסעדות והיינו בים ובבריכה. אובדן של הורה הוא קשה מאוד, ולאבד אמא כל כך משמעותית זה כאב גדול, אבל אני יודע עליה הכול וזה קצת מקל על הפרידה", הוא מספר.
"היא הגשימה את עצמה כאמא, והייתה סבתא שאין כמותה", ממשיך אברמוביץ', "כשהיא נפטרה מאוד כאב לי לאבד אמא, וכאב לי על הבנות שאיבדו סבתא כזאת כיפית, פעילה ונוכחת. היא כל כך נהנתה מזה. האם היא שילמה מחירים? כל הורה משלם. אני דחיתי הצעות חובקות עולם, כי אני רוצה להיות נוכח בחיים של הילדות שלי. אולי זה יקרה עוד כמה שנים, כשהן יהיו גדולות יותר, אבל חלק מההורות היא ההקרבה, והיא מגיעה מבחירה מושכלת".
מה לקחת ממנה?
"לאמא שלי הייתה ברכת יום הולדת מבאסת כזאת, היא הייתה כותבת 'שהשמש תחייך אליך בבוקר וחותמת בבריאות הנפש'. מה ברכה כזאת קשורה לנער בן 14? למה היא לא איחלה לי להיות חתיך? אבל, כל השיעורים שקיבלתי ממנה בנויים על נפש בריאה, על עמוד שדרה יציב".
"לקחתי ממנה המון לעצמי כאדם וגם כאבא", הוא ממשיך, "אין מתכון לגידול ילדים, אבל למדתי להגיד 'כן', להיות קשוב לצרכים של הבנות שלי, לייצר שיח פתוח וגם אופטימיות. במובן הזה, הרבה חושבים שהספר שכתבתי בא להדריך הורים, אבל הזווית שלו היא דווקא זאת של הילד, שמביט על ההורה ומעביר הלאה. לא מדובר גם בספר הנצחה, אלא באמת בשיעורים שלמדתי ממנה, שיעורים לחיים. גדלתי כילד שמאמין בעצמו, ומאמין שהוא מסוגל לעשות הכול".
כמותו, גם אמו חשה כך - ובגיל 60 הגשימה חלום. "היא דגמנה - צעדה על מסלולי תצוגות אופנה, הצטלמה, השתתפה בקמפיינים, וגם קיבלה עוד הצעות שלא התממשו בעקבות המוות שלה. היא למדה ממני ואני ממנה", הוא אומר.
מה היית עושה אחרת ממנה?
"לאמא שלי לא היה ראש כלכלי. אני מעודד את הילדות שלי לעבוד, שירה הגדולה כבר מוכרת חולצות ויוזמת שיתופי פעולה. אני חושב שהשתכללתי, אבל די ברור לי שכשהן יגדלו, הן ידברו על איזה אבא הייתי ואיך אפשר היה להיות אחרת".
איך הספר נולד?
"כשהיא נפטרה הייתי צריך לכתוב הספד בארבע שעות. אז כתבתי שבעה שיעורים שקיבלתי ולמדתי ממנה, כמו להגיד 'כן' ולא לקנא. הקראתי את ההספד בהלוויה ואנשים צחקו ובכו. שיתפתי את זה ברשת והמון אנשים התחברו לזה, אולי זה הזכיר גם להם את אמא ואבא. אז התיישבתי לכתוב עוד קצת, וגם בימי השבעה אנשים הזכירו דברים, וזה הלך והתגבש. הבנתי שזה אוניברסלי, שהרבה מאוד אחרים - ילדים וילדות להורים יכולים להזדהות. הספר מעלה שאלות כמו מה למדנו מההורים שלנו, על מה כדאי להודות להם במהלך חייהם ולא במותם, מה הם העניקו לנו, מה תיקנו ומה העבירו הלאה. הוא יצא ממש לפני כמה ימים, והתגובות מאוד מרגשות".
אתה מאמין שכהורים יש לנו בכלל הזדמנות לעצור קצת בשגרה?
"כן. אבל זה דורש המון מודעות, חקר עצמי, ואולי גם יכולת לא להתבייש להתייעץ עם אנשי מקצוע כשצריך. אני בעד זה. אנחנו צריכים לגשת להורות בצנעה גדולה - אני הורה כבר 13 שנה ועדיין לא סגור על זה. אולי אכתוב על זה בעוד כמה עשורים".
"המסר החשוב של הספר הוא לקחת זמן לעצמנו, וזה נכון במיוחד בימים אלה, אחרי כשנה וחצי של קורונה, וסגרים, ושינויים. הבנות שלי למשל יודעות שאחרי השעה 20:00 בערב אין אבא, אלא יש יובל. הסלון הוא שלי, אני יוצא עם חברים, טס לחו"ל, ולפעמים גם נוסע לבד לסוף שבוע. אין לי רגשות אשמה משום שאני מאושר, והן מקבלות אבא מאושר, נוכח 100%. אנחנו חיים בתקופה מטורפת, בלי קשר לקורונה, עם פקקים וצלצולי טלפון אינסופיים שמסיחים את הדעת, והדור שלנו חשוף לזה מתמיד. גם אמא שלי הסכימה שההורות של היום קשה יותר".
תסביר.
"ש תחושה שאין כמעט גבולות. מצפים מאתנו להיות הורים מושלמים, שנחבק כל הזמן ושלא נצעק, שנרוויח הרבה כסף ושנהיה המון עם הילדים. מה ציפו מההורים של פעם? הם עבדו כל יום מ-08:00 עד 17:00, לפעמים ישנו בצהריים, לפעמים לא עבדו בימי שלישי אחר הצהריים. הורים כיום לא לוקחים פסק זמן לעצמם, ואני ממש חושב שזה חשוב. זה מאפשר להתגעגע, וגם לילדים זה עושה טוב".
מה המסר שלך להורים?
"לדבר. פשוט לדבר על הכול. זה כמובן תלוי גיל, ושוב, אני לא חושב שילדים צריכים לדעת שיש מינוס בבנק. כדאי לזכור שזה בסדר שלילדים יש סודות, ועולם פנימי משלהם, אבל לא לפחד לייצר שיח פתוח, לגרום להם להיפתח גם בנושאים שיכולים להרגיז אותנו, שלא יחששו לספר גם הורים הרבה פעמים נמנעים, כי הם חוששים להתעמת עם הילדים שלהם. אז אל תפחדו לדבר, להתעמת, להציף ולייצר שיח פתוח - ככה צומחים".
הספר זמין בחנויות הספרים ובאתר עברית, לחצו כאן לקריאת הפרק הראשון
