"הילדים שלי לא התחברו לזה שהחלטתי להפוך לסטנדאפיסטית, נראה לי שזה די מביך אותם. הנכדים שלי דווקא אוהבים את זה", מספרת ד"ר אילנה בן דב בת ה-86. "כשהופעתי בתיאטרון והזמנתי את הנכד הבכור, הוא סימס לחברים שלו שהוא הולך להופעת סטנדאפ של סבתא, אז ביקשתי ממנו שיזמין אותם. הוא אמר 'סבתא, לא להיסחף'".
קראו עוד:
כך, בכנות צלולה ומצחיקה, בן דב שנולדה בתל אביב של שנות ה-30 מספרת על ההווה הייחודי ועל הילדות -שהייתה דווקא מורכבת. הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת ארבע, מה שהיה נדיר אז: "הייתה לי ילדות לא שמחה, ומה שהחזיק אותי היו האופטימיות והצחוק. כשההורים התגרשו זה היה ממש סטארט-אפ, בושה איומה. העבירו אותי למשפחות אומנה, עברתי ממקום למקום".
בגיל שבע היא חזרה לבית של אימא, שכבר נישאה מחדש, אבל אז התגלה שאימה סובלת מהפרעה נפשית. "היא אושפזה כמה פעמים והחיים איתה לא היו פשוטים", אילנה אומרת.
איך התמודדת?
"זוכרים אותי תמיד כאחת שצוחקת המון, אבל אף אחד לא ידע כמה רע לי. אהבתי מאוד לצחוק על עצמי כדי שאף אחד לא יצחק עליי. אני זוכרת כשהייתי בכיתה ח' והמדריכה בתנועה לא הגיעה, התחלתי לספר סיפורים מצחיקים, כולם צחקו ואני חזרתי באופוריה הביתה, הרגשתי נפלא. לאימא שלי היה חוש הומור, למרות כל הבעיות, וכנראה ששם זה התחיל".
אילנה נישאה ליצחק בן דב, מהנדס בניין שלימים שירת בצה"ל בתפקיד קצין הנדסה ראשי. "פגשתי בצבא את האדם הכי מתאים שאפשר היה לפגוש. בכל זאת, התחתנו בדירה ישנה ובדמי מפתח, זה לא היה פשוט".
בהמשך יצא הזוג לשליחות בת שלוש שנים באתיופיה. "יצחק עבד באותה תקופה עם חיל האוויר האתיופי, ואני התחברתי שם לישראלים ולזרים שחיו באדיס. אני זוכרת שסיפרתי לחברה מאנגליה בדיחה יהודית, וכשהיא פגשה זוג ישראלים וסיפרה להם את זה, הם נעלבו. אחר כך היא באה ושאלה אותי אם ייתכן שהם לא מכירים את הבדיחה. בינתיים התחלתי ללמוד אמהרית".
כשיצחק השתחרר מהצבא, אילנה הייתה בת 40 ובחרה ללמוד פסיכולוגיה כדי לנסות להבין מה עבר עליה בילדות שלה. "בשנה ג' גיליתי את אימא שלי בספר של הפסיכולוגיה האבנורמלית, ושם הבנתי שהייתה לה אישיות גבולית. לא היו לה חברים והיא הייתה חשדנית מאוד".
מה היא אמרה על הלימודים?
"היא שאלה אותי בשביל מה אני צריכה את זה. הייתי סטודנטית בזמן שהבן שלי עוד רגע משתחרר מהצבא".
הגיל והתרגיל
מהתואר הראשון היא המשיכה אל תואר שני בפסיכולוגיה חברתית, ומשם אל הדוקטורט וגם לליווי ארגונים גדולים. "הייתה לי קריירה עשירה בפסיכולוגיה, אבל תמיד רציתי לעמוד על במה ולהצחיק. בן אדם נורמלי לא עושה דברים כאלה. בגיל 65 פגשתי חברה שעשתה מסיבת פורים והיא הציעה לי להכין משהו. חשבתי שהדמות של זרש היא לגמרי הונגריה עם מבטא כבד, ובניתי סיפור שלם שקורה בבודפשט - היא עושה ניתוח לשינוי מין ופוגשת את המן.
(אילנה בהופעת התנדבות)
"זו הייתה ההופעה הראשונה שלי, שהייתה מאוד מוצלחת, ומשם המשכתי לבנות עוד סיפורים כמו על מגילת רות בשבועות. אמרתי לעצמי רגע, היא לא יהודייה והיא מתחתנת עם יהודי, מתאלמנת והרבנות לא מכירה בה, הכול הפך להיות רלוונטי ועם מבטא רוסי. אז הבנתי שאני ממש אוהבת את זה. הלכתי ללמוד איך לעמוד מול קהל, בהמשך יצרתי הופעות סטנדאפ על פער הדורות, על הגיל ועל הנכדים, ותוכנית שלמה על איך להסתבך עם אהבה ועם צרות אחרות".
איך זה מרגיש להופיע?
"ההומור עזר לי, זה משהו שמאוד מקרב בין אנשים. הומור הוא בעצם היכולת לראות מצבים בחיים באופן בלתי צפוי, וזה גורם לנו לצחוק. למשל, אומרים שאין מה לפחד מהמוות כי זה אותו דבר כמו לישון רק בלי הצורך ללכת לשירותים. אם היית בגילי, היית מבין כמה זה קריטי".
ומאז מצפים ממך להצחיק כל הזמן.
"תראה, זה כבר בלתי נשלט, אני תמיד שומרת על חוש הומור. צריך לזכור שבדיחות הן לא חוש הומור. אבנר זיו אמר שחוש הומור נחלק לשניים, לאלה שמייצרים הומור ולאלה שנהנים ממסר הומוריסטי. קישון למשל ייצר הומור אבל הוא לא נהנה מזה, הוא לא היה צוחק. יש כאלה שאתה מספר להם בדיחה והם אומרים, נו, מה זה מצחיק. כשקורה לי משהו לא טוב אני מיד חושבת בראש איך אני אספר אותו בצורה הכי טובה. לא מזמן הייתי בסופר והתווכחתי עם מישהי, אם העגבניות ממש עייפות או שהן כבר מתו".
ההומור של היום שונה.
"אני לא יודעת אם יש הומור שאני לא מבינה, אבל היום ההומור הוא עם הרבה מאוד גסויות וירידה על הקהל. אני לא מדברת גסויות בשום אופן ואני לא אוהבת שיורדים על הקהל, זו לא חוכמה כי כשאתה עומד על הבמה יש לך המון כוח והשפעה - אלא אם כן אתה כישלון גמור. כשאתה יורד על הקהל הוא צוחק, אבל זה נורא בעיניי. אני לא מתחברת לזה".
יש הבדל בין הדור הצעיר לבין הדור המבוגר?
"שאלו אותי פעם את מי קל יותר להצחיק, צעירים או מבוגרים, גברים או נשים. אנשים שהם אינטליגנטיים, לא חשוב בני כמה הם ומה הם, ויש להם חוש הומור, אז זה יצחיק אותם. אני כן מדברת בסטריאוטיפים אבל אני גם מסבירה למה. לסטריאוטיפ יש יחסי ציבור לא טובים, אבל מבחינה פסיכולוגית הוא נותן לנו את היכולת להתמודד עם הפער בין מה שאנחנו צריכים לדעת לבין מה שלעולם לא נדע".
בשנת 2017 נפטר יצחק, בעלה, זמן קצר מאוד לאחר שבנם הבכור יואב מת באופן מפתיע מדום לב. "היינו נשואים 61 שנה, נישואים מאוד מאושרים. מאז שהם נפטרו קשה לי יותר להופיע בצורה מקצועית כי זה יוצר המון מתח. יש אנשים שאומרים שהסטנדאפ הוא הטריאתלון של הבידור, אם אנשים לא צוחקים, אתה לא רק רוצה למות - אלא גם מצטער שנולדת. זה לא קרה לי הרבה אבל זה קרה. בגיל שלי לזכור שעה וחצי של מופע, זה מאתגר", היא מספרת.
"אני חיה בדיור מוגן ב'אחוזת צהלה' ובכל אירוע שאני משתתפת בו אני נותנת קטע. עשיתי אפילו מופע שלם בהתנדבות. אני גם מלמדת גרמנית כבר תשע שנים, לא ברור לי למה אנשים עושים את זה, אבל הם לא רוצים להפסיק".
