לחיות, לעבוד, לאכול. יחד. החניכים הצעירים מתנועת הנוער העובד והלומד גדלו מזמן. הם אפילו הורים לילדים בעצמם. רובם הכירו בשנות ה-80 בבית הספר, בקן ובסניף, העבירו שנים סביב מדורות ומשימות. אחרי שנת שירות וגיוס לנח"ל, אפשר היה לחשוב שהפרק המשותף הזה מסתיים. אבל אז הם החליטו שהם לא רוצים לוותר על החיים בתנועה. אז הם הקימו אחת.
6 צפייה בגלריה
"אני חיה עם החברים הכי טובים שלי, אין טוב מזה. "דור החלוצים"
(כל התמונות המוצגות בכתבה באדיבות דרור ישראל)
20 שנים אחרי, שלושה ממקימי תנועת דרור ישראל - עדי פאר (37), יעלה קרלינסקי (43) ועמרי תכלת (38), מדברים על חייהם כיום.
- עוד כתבות בערוץ הורים
"דמייני משפחה", קרלינסקי מנסה להסביר את מהות הקשר והערכים. היא חיה עם בן זוגה ב-16 השנים האחרונות ועם שני ילדיהם בני השלוש והשבע בקיבוץ מחנכים עירוני בראשון לציון. היא סיימה תואר שני במערכות חינוך ועובדת במטה המרכזי בתנועה. השיחה הראשונה בינינו נערכת יום אחרי שחזרה מפולין, לשם נסעה כרכזת המשלחת הראשונה לפליטי המלחמה באוקראינה.
"אני חברה בתנועה עם אנשים שגדלתי איתם, והיום הילדים שלנו גדלים יחד. אנחנו גרים יחד כבר יותר מ-20 שנה, מחנכים, מדריכים, מלמדים, לומדים. אני מניחה שככה גם הרגשנו אז, משפחה, רק לא ידענו לקרוא לזה בשם. בנינו תנועה שבה הערבות היא גם אישית, לא רק חברתית. אנחנו גדלים ומתפתחים ועוברים משברים כמו כולם, ההבדל הוא שאם מישהו מאיתנו צריך עזרה, כולם יתגייסו. זו רשת ביטחון, אני יודעת אף אחד לא ייתן לי ליפול".
איך קמים אנשים צעירים ומחליטים על דרך חיים כזאת?
"אני חושבת שאף אחד מאיתנו לא רצה לוותר על השותפות בינינו. האמנו שגם כשמתבגרים, יש מקום לחלום וליצור בגדול. החוויה הזאת של הקבוצה, של השייכות, הפכו לחלק מהזהות שלנו. אנחנו מדברים על החברה הישראלית בימים שאחרי רצח רבין, כן? הרגשנו שהרבה מהיסודות שעליהם קמה מדינת ישראל מתערערים, והאמנו שיש לנו כוח לשנות ושיש לנו מה לתת".
על מה חלמתם? מה רציתם להיות?
"רצינו בעיקר להיות צעירים שלא מתייאשים מהמדינה, שמאמינים שיש תקווה. רצינו להיות תנועה חברתית גדולה, שהרבה ציבורים יכולים להזדהות עם הערכים שלה, רצינו להיות בשטח ובעשייה יומיומית, לא להתחבא מאחורי אידיאולוגיות גדולות. היו לנו את השורשים מהנוער העובד והלומד, אבל רצינו לכתוב פרק חדש. הרגשנו שיש לנו בשורה כלפי החברה הישראלית כולה, לא רק כלפי עצמנו, שאנחנו משנים את המציאות. זה להיות בן 20 וקצת לכתוב היסטוריה"..
ההחלטה להקים את התנועה התגבשה אי-שם בשנות ה-90, וב-2006 היא הוקמה רשמית. בשונה מהקיבוצים "של פעם", הגרעינים הוקמו בתוך ערים, בצפון ובדרום הארץ, בעשרות קיבוצים עירוניים. קיבוץ עירוני יכול להיות במתחם פיזי אחד, או בדירות שונות ברחבי העיר.
"קבוצה היא למעשה האנשים שחיים יחד, והיא נמצאת בעיר כי רצינו לחיות בסביבה קהילתית גדולה, מעורבים ככל האפשר במה שקורה סביבנו", היא מסבירה. "נכנסנו כמחנכים ב'תיכון החברתי' של דרור בתי חינוך בחיפה, הקמנו גני ילדים חברתיים בראשון לציון, בתי ספר, קואופרטיב מזון במצפה רמון. יש לנו פנימיות, בתי ספר, ארגון ספורט, מרכז הדרכה חינוכי רב-תחומי שעובד עם מוסדות חינוך, צה"ל והמשטרה, מכינה קדם-צבאית, אולפנים ללימוד שפה לעולים.
"אנחנו נמצאים גם מחוץ לערים - הוצאנו משלחות הסיוע לקוסובו בזמן הלחימה שם, זכינו באות הנשיא על התנדבות בימי הקורונה, משלחות סיוע לפליטי אוקראינה נמצאות בפולין ועוד ועוד".
"רצינו להמשיך לחיות יחד, זה עשה לנו טוב - להיות בן 20 ולהרגיש שאתה קצת כותב היסטוריה. הרגשנו שאנחנו משנים את המציאות"
איך השיתוף בקבוצה בא לידי ביטוי?
"כל אחד בוחר איפה לחיות, ועם מי. יש בתים עם שישה מבוגרים ושני ילדים, ויש בתים שבהם חי זוג וילד. יש לנו רכבים משותפים ובכל שבוע סדרנים עושים סידור לפי בקשות של אנשים. בחגים ובחופשות יש קייטנות וטיולים, בארוחות שישי אוכלים יחד. מי שרוצה כמובן, אנשים משתתפים במה שמרגיש להם נכון. השיתוף מאפשר המון, כי את יודעת שיש מי שדואג לך, והוא גם דורש הרבה אחריות. כשתורך להיות בצד המארגן, זה בהחלט מאתגר".
מה השתנה עם השנים, עם ההורות?
"נראה לי שיש קושי מובנה בהתבגרות. הפכנו להורים ופתאום יותר קשה לקפוץ לכל משימה, העולם לא עוצר ואומר לי 'טוב, הפכת לאימא אז נוריד הילוך'. סביב מלחמת רוסיה-אוקראינה, למשל, היה ברור שצריך לשלוח משלחות סיוע חינוכיות ולעזור לילדים שם להתמודד עם מה שעובר עליהם. קשה לעזוב הכול ולנסוע לשבוע, אבל חלק מהערבות שלנו הוא לאפשר אחד לשנייה להתבגר בלי לאבד את התשוקה לעשות".
"יש חשדנות כלפי כל דבר שהוא אחר"
עדי פאר, שמכירה את קרלינסקי מכיתה ד', גרה בשנים האחרונות עם בתה בת השנתיים בקיבוץ העירוני בחיפה. היא עבדה יותר מ-15 שנה עם נערים עובדים ועם נוער בסיכון, וכיום היא דוברת התנועה, מנהלת משלחות נוער לפולין ולומדת בתוכנית מנהיגות יהודית מסורתית.
"זה יישמע מוזר, אבל אני לא ממש חלמתי אלא יותר חייתי את הרגע", היא מספרת על ההתחלה. "כשהדרכתי בני נוער, הרגשתי שאני חיה את החיים הכי טובים שיכולים להיות לי. כשטוב לך וכשאת מרגישה משמעותית, דווקא ההווה הוא הדבר הגדול. בצבא הבנתי שהמשימה החינוכית היא גם לאומית". את חברותיה הטובות היא הכירה בעשייה התנועתית, ועד היום היא גרה עם חברה מגן הילדים".
יש גם ביקורת על דרך החיים הזאת. את מבינה אותה?
"אני חושבת שתמיד יש יותר חשדנות כלפי כל דבר שהוא אחר, ומי שמייצר מסלול חיים אחר תמיד צריך להוכיח את עצמו יותר. כדאי להבדיל בין דאגה לבין ביקורת, ההורים שלי דאגו בהתחלה, בעיקר כי לא ידעו לדמיין איך ייראה העתיד שלי, אבל הם לא מתחו ביקורת על הבחירה שלי להיות בתנועה. היום, כשהם רואים את הבית שלי, את החברות שלי ואת כל הדבר הזה, אני חושבת שהם אפילו קצת גאים".
את הטענות שנשמעו כלפי התנועה בעבר, היא מבטלת. "נאמרו אמירות לא נכונות, למשל שאנחנו לא מקבלים פנסיה או שכר, או שחייבים להעביר משכורת לקופה המשותפת. זה לא נכון, כל אחד בוחר את מידת השיתוף שמתאימה לו. אגב, אמרו פעם שלוחמים מהגרעין לא מסיימים מסלול קרבי מלא. האמת היא שהם משרתים כמעט שנה יותר מאחרים".
"אני חושבת שתמיד יש יותר חשדנות כלפי כל דבר שהוא אחר, ומי שמייצר מסלול חיים אחר תמיד צריך להוכיח את עצמו יותר. צריך להבדיל בין דאגה לבין ביקורת"
על יחסים פוליטיים לכאורה, היא אומרת: "בוודאי שאנחנו בקשר עם פוליטיקאים, עם כל הקשת הפוליטית - מניצן הורוביץ עד מירי רגב. משייכים אותנו לשמאל, אבל אנחנו לא מזוהים עם שום מחנה. אם זה היה כך, מישהו בערים שבהן הדעות ימניות באופן מובהק היה נותן לנו להיכנס לבתי הספר? להקים גנים, להדריך ילדים וללמד ערכים?
"לקחנו על עצמנו את הדבר הזה מתוך אחריות לחברה. אני גאה בזה שלא העדפנו ציבור אחד על פני אחר, שאנחנו יכולים לפעול עם כולם, יהודים, ערבים ודרוזים, במרכז ובפריפריה, עם דתיים, מסורתיים וחילונים, עם ילדים, וצעירים וקשישים. שוויון לא שייך לשמאל, הגנה על הארץ לא שייכת לימין. הבנו שיש הרבה מאוד מרכז, ואנחנו מנסים לחבר אותו. אגב, בשני הצדדים יש עקרונות ותיקים שכדאי לנו להחזיר לסדר היום. משמעות האידיאולוגיה משתנה".
מה? תסבירי.
"אידיאולוגיה היא דעה שבבסיסה יכולה להיות הכי נכונה בעולם - שוויון, חירות, רעיונות מטורפים. אבל לפעמים היא נעשית יותר חשובה מאנשים וממה שהם צריכים. ברגע האמת היא לא תמיד מתגמשת. זה לא עניין פוליטי. כשמדריכים נוער מבינים שיש רעיונות, ויש דברים שילדים מתמודדים איתם. זה שונה".
משייכים אותנו לשמאל, אבל אנחנו לא מזוהים עם שום מחנה. אם זה היה כך, מישהו בערים שבהן הדעות ימניות באופן מובהק היה נותן לנו להיכנס לבתי הספר? להקים גנים, להדריך ילדים וללמד ערכים?
כשמכנים אתכם "אלה מהקומונה", זה מעליב? מכעיס? לא מזיז?
"ביחס לזה שיש לנו שאיפה אמיתית להיות משהו מרכזי בחברה הישראלית, בכל הציבורים, אני רואה בזה פגיעה. זה להגיד שמה שאנחנו עושים הוא רחוק, מרוחק, בלתי-מושג, והאמת היא הפוכה לגמרי. אנחנו בקשר עם כל הציבורים, מנסים לקשור בין כולם ועסוקים ברעיון של חברה אחת דמוקרטית.
"כשמנסים להקטין את זה, מנסים להקטין את היצירה הישראלית. את החברה כמקום שמפתחים אותו, שיש בו חיים ושהוא לא העתק של מדינה אחרת. חברים בתנועה היו יכולים לעשות דברים אחרים לגמרי, להיות פרופסורים או מנכ"לים, אבל הדגל שלנו הוא עשייה חברתית ושיתוף. הגיע הזמן שיקשיבו לדגל הזה.
"אז אומרים 'קומונה' וסוגרים את הסיפור במילה, כי קשה לאכול מורכבות וזה משהו שאי-אפשר להכניס לתבנית. מפריע לי שזה סוגר את האפשרות לחיים כאלה. אין לנו בעלות על כלום, גם לא על התנדבות ועשייה. אנחנו רוצים חברה טובה יותר, יש המון דרכים לעשות את זה, לא רק בדרך שלנו".
"חבל, אתה מוכשר. למה לא היי-טק?"
עמרי תכלת חי בקבוצה במסגרת קיבוץ המחנכים העירוני בבאר שבע. במקביל לעבודה קהילתית והדרכה בשכונה ג' בעיר, הוא גם מסיים תואר שני דווקא בגרונטולוגיה (חקר ההזדקנות).
"חלמתי בכלל להיות שחקן כדורסל או כדורגל", הוא מספר, "כנער מאוד אהבתי ספורט וחשבתי שזה יהיה הכיוון שלי. גדלתי בבית שיש בו פסיכולוג ועובדת סוציאלית. אני לא חושב שאי פעם חלמתי להיות פסיכולוג או עובד סוציאלי, אבל משהו מזה תמיד היה שם. חלק שיש בו התעניינות והעמקה במה שקשור במפגש עם בני אדם, שמחפש שיהיה טוב לאנשים".
איך מגיבים במעגלים רחוקים יותר?
"אנשים סביבי שואלים למה אתם לא הולכים לפוליטיקה למשל, או להיי-טק, אומרים לי 'חבל, אתה מוכשר'. אמרו לנו - 'חכו שיהיו להם ילדים, זה יעבור לכם', אבל אנחנו כבר הורים וגם בשיא הפעילות. נכון, הבנו עוד הרבה דברים על העולם, ונוספו לנו התלבטויות, אבל זה לא משנה את הערכים, העקרונות ודרך החיים".
מה הגשמת? על מה חולם עדיין?
"יש כל כך רבה רגעים משמעותיים, למשל כשאתה עוצר ומסתכל על משהו שאתה זוכר אותו משלב הרעיון, ואחרי עשור רואה מה נוצר ממנו. אני זוכר איך אני ועומר, חבר קבוצה שלי, חלמנו לשלב ספורט בתנועה, רצינו שזה יהיה משהו מחבר כזה ויוסיף עוד היבט חשוב בחיים. היום, עשור אחרי הקמת 'החלוץ' יש עשרות קבוצות ספורט בכל הארץ. 100 מדריכים מוסמכים מדריכים כ-2,000 בני נוער. לראות את זה, לשלב בין חלום ילדות לבין עשייה חברתית עם ילדים, זה מדהים".
