אסיפת הורים
"חיפשנו את עידו, כשמצאנו אותו במים התחיל סיוט חיינו" #33
37:27
שלוש פעמים הכה הסרטן בעדי שחר גבזו (42), הפעם הראשונה הייתה בגיל 23 בלבד. אחרי שנים שבהן היא נאבקה במחלה, ושנים שבהן גם הייתה בריאה, בהיריון השלישי היא התבשרה שהיא חלתה שוב, רק שהפעם התגלו בגופה נגעים גם בחוליות ובכבד, והתברר שמחלתה היא סופנית.
"בגיל 20 עבדתי, נסעתי לטיול הגדול אחרי הצבא, הייתי כול-יכולה ומי בכלל חשב על מחלות", היא מספרת, "ואז הגיעה האבחנה שיש לי סרטן בבלוטת התריס. עברתי ניתוח שבו הסירו חצי בלוטה, ושנה מאוחר יותר החליטו להסיר את החצי השני. זה היה שוק, אבל גם לא כזה אישיו. הייתי ילדה תמימה, הלכתי אחרי הרופאים ועשיתי את מה שהם אמרו לי. צלחתי את זה כמו גיבורה".
גבזו, נשואה לטל ואימא לשלושה ילדים (אופק בן השמונה, מיתר בת השש ונווה בן השלוש), מתראיינת ממיטת בית החולים שבו היא מאושפזת בשל חיידק בדם. בימים אלה היא ממתינה לבדיקה שתגלה אם הטיפול התרופתי שהיא מקבלת מסייע לה, או ש"הולכים למסלול אחר", כפי שהיא אומרת, שמשמעותו היא שהאפיק התרופתי כבר לא רלוונטי.
כמה שנים אחרי שהחלימה מהסרטן בבלוטת התריס, היא התבשרה שהיא חלתה בסרטן השד. "הייתה לי נקודת זקיף נגועה, והוציאו לי 21 בלוטות מבית השחי", היא מספרת, "קיבלתי טיפולים משלימים, בהם מהרפואה הסינית, מה שהעלים 70-60% מתופעות הלוואי שחשתי. בעצם, זה גרם לי לשנות מסלול לגמרי. במקום רכב חברה ולפטופ, למדתי רפואה סינית וטיפלתי באנשים אחרים".
גם בתקופות המחלה, שחר גבזו הייתה פעילה ואנרגטית. בין השאר היא הרימה שני מופעי התרמה שבזכותם גויסו כספים למסעות של מחלימים בחו"ל, והמשיכה להיות "המצחיקה" ב"חבורת המטונפים" שכוללת את 11 החבר'ה שלה.
"אחרי סרטן השד, הייתי בריאה לגמרי במשך 13-12 שנים, אפילו אקמול לא לקחתי. חייתי את החלום. הכרתי את טל, ועברנו לגור בקיבוץ בית קמה שבו הוא גדל. היה לי את הבית בכפר שתמיד רציתי, הייתה לי קליניקה משגשגת. נולדו לנו שני ילדים, כי נלחמתי על האימהות. בעצם, חשבתי שלעולם לא אהיה אימא. האונקולוגית אמרה לי, במילים האלה, 'את רוצה להיות אימא, וזו מדינה חופשית, אבל הילד יקבור אותך כשהוא יהיה בן שנה כי את תמותי'. במשך שלושה חודשים לא יצאתי מהבית, הייתי שבורה. אבל, לא ויתרתי".
קראו עוד:
והנה, בשבוע התשיעי להריונה השלישי, עדי התחילה לחוש כאבים חזקים באזור האגן. "זו הייתה תחילת הקורונה, כולנו היינו בבתים. הכאבים היו עזים, לא יכולתי ללכת ישר, לא הצלחתי אפילו לישון. אני, שמטפלת באחרים ולא לוקחת אפילו כדור לכאב ראש, מצאתי את עצמי מתפתלת מכאב. ועדיין, המשכתי לעבוד, עמדתי על הרגליים, אחרי הטיפולים עזרתי למבוגרים לנעול נעליים. אמרו לי שזו התרחבות יתר של האגן, מה שקורה בהיריון. הלכנו לרופא מומחה, אפילו נשברתי וקיבלתי זריקה אבל היא לא עזרה, זו הייתה אכזבה, וזה הדליק נורה אדומה".
בשיא מגפת הקורונה, רופאת המשפחה חיברה בינה לבין מומחה "שאוהב מקרים מאתגרים", כלשונה. הם דיברו בטלפון והוא רצה תחילה לשלול את הדבר הבסיסי ביותר, והוא שהמחלה לא חזרה. "עשיתי בדיקת MRI, והרופאה התקשרה ובישרה לי שיש נגעים בחוליות ובכבד. ליוויתי הרבה חולי סרטן בחיי, וקברתי חברים טובים עם פרוגנוזה טובה יותר מזו. התחילו התייעצויות, ובינתיים עשינו ביופסיה. במקביל המדדים שלי ירדו, ואשפזו אותי במחלקה לאם ולעובר. הייתי בשבוע 35 וקיבלתי זריקות להבשלת הריאות. נכנסתי לניתוח קיסרי, אחרי 20 דקות הוציאו את התינוק, אבל אני נותחתי עוד ארבע שעות".
"האונקולוגית אמרה לי, במילים האלה, 'את רוצה להיות אימא, וזו מדינה חופשית, אבל הילד יקבור אותך כשהוא יהיה בן שנה כי את תמותי'. במשך שלושה חודשים לא יצאתי מהבית, הייתי שבורה"
בנה השלישי, נווה, בילה את השבועות הראשונים לחייו אצל סבו וסבתו בבית הוריה של עדי. "אסור היה לי לראות אותו, רק פעם אחת הנקתי אותו", היא מספרת. "יומיים אחרי הניתוח האונקולוג נכנס לחדר כדי לדגום חתיכה מהעצם שלי. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'שנינו יודעים שאני עומדת למות, אז למה לגרום לי יותר סבל?'".
איך הגבת, מה הרגשת?
"הבנתי שהמצב לא טוב. הבנתי שדרגת המחלה שלי היא ארבע, ומשם אי-אפשר לחזור אחורה. העניין הוא להאריך את הזמן. זה קשה, זה הגיע בהיריון, עם ההורמונים, עם ילדים בבית, עם זוגיות צעירה יחסית. התרגלתי לסגור את הקליניקה בצהריים ולהיות עם הילדים, הקדשתי להם נטו את כל הזמן, בלי טלפון ובלי כלום. היום זה רק אבא, או בייביסיטר. ידעתי שהגיהינום יתחיל אחרי הלידה.
"הרגשתי שאני עומדת לעזוב את הילדים שלי, ואימא שמרחמת על הילדים שלה זה נורא. מה, הם יזכרו אימא חולה? לפני כמה ימים הסייעת מהגן התקשרה לומר לי שאופק עם וירוס. הוא סיפר שגם אחותו לא מרגישה טוב, וכשהיא שאלה מה עם אימא, הוא ענה, 'אימא תמיד חולה'.
"החלטתי גם להכין להם קופסאות עם חפצים שלהם כמו צמיד הלידה, הבגד הראשון, השמיכה הראשונה, וגם מכתבים ממני, ממש לכל אירוע - חגיגות מצווה, חתונה. עדיין לא סיימתי. אני גם כותבת להם יומן, אני משתדלת. כואב לי לכתוב. אני יכולה להקליד, אבל אני רוצה שזה יהיה בכתב היד שלי, אבל הוא מכוער כי כואב לי. אני מנסה לתעד כל רגע. אני מעלה לייבים בפייסבוק כדי שהם יוכלו לראות מה אימא עברה. כבר שלוש שנים אני שואלת מתי ייגמר שעון החול שלי".
מה הילדים יודעים על המחלה, מה הם חווים?
"אני משתדלת לא להסתיר כלום, אלא להסביר הכול ולענות על כל מה שהם שואלים ורוצים לדעת. אני חושבת שהם מדחיקים, אבל הם איתי והם רואים הכול. אני מטופלת במסגרת הוספיס בית של צבר רפואה, הם רואים את האינפוזיה, את התרופות. הם איתי".
"החלטתי להכין לילדים קופסאות עם חפצים שלהם כמו צמיד הלידה, הבגד הראשון, השמיכה הראשונה, וגם מכתבים ממני לכל אירוע - חגיגות מצווה, חתונות. עדיין לא סיימתי. אני מנסה לתעד כל רגע. כבר שלוש שנים אני שואלת מתי ייגמר שעון החול שלי"
מה את רוצה היום בשביל הילדים?
"אני רוצה שתהיה להם דמות אימהית, אבל שזו תהיה אני. מגיע להם, ומגיע לי. עבדתי קשה כדי לבנות את המשפחה שלי כפי שהיא היום. אני רוצה שיהיו להם זיכרונות ממני, שהם יגדלו ויידעו את הסיפור שלי. שהם יהיו אנשים טובים, שיממשו את עצמם, ששום דבר לא יעצור אותם, שיידעו שאנחנו אוהבים אותם ולא משנה מה. שייטעו, כי טעויות מחשלות. אני כל כך רוצה להיות הצד הרך והאימהי שהם זקוקים לו, ואני לא מוכנה שהם יאבדו את אימא שלהם כל כך מוקדם. עצוב לי שהם גדלים בצל המחלה הזו. אני רוצה לומר להם: ילדים שלי, אולי עוד מעט לא אהיה איתכם, אבל אני תמיד איתכם. תדעו שיש כל מיני סוגים של משפחות, גם עם אבא או אימא אחת. תהיו ילדים טובים".
מה מפחיד אותך?
"מפחיד אותי לעזוב את הילדים. לא להיות עם מיתר כשהיא מקבלת וסת ראשונה, או כשהיא מתחתנת, לא להיות עם אופק בשיברון הלב הראשון שלו. לפעמים אני חוששת משיטות החינוך השונות שיש לטל ולי, כי הוא אבא מדהים - אבל הוא לא אימא. מפחיד אותי שיהיה לי קר באדמה, שיכאב לי, שיכאב לילדים שלי שיהיו לבד בלי אימא, שיעטפו אותם אבל שלאורך השנים זה יפחת. בסופו של דבר, אני סטטיסטיקה מחורבנת.
ועל מה את חולמת?
"אני חולמת להחזיק לטל את היד כשנהיה זקנים בחצר שלנו בבית, ולהסתכל יחד על הילדים ועל הנכדים. אני חולמת להיות עם מיתר בחדר הלידה, להיות איתם בגיוס, בחתונה שלהם. אני מעזה לחלום רחוק".
