גרייס מיכאלי מרחובות, אם לשני ילדים בני שמונה ושלוש, תמיד הייתה ילדה מלאה. כשבגרה, הפכה כלשונה לאימא שמנה. בריאיון אמיץ היא מספרת על הילדות, על התגובות מהסביבה, על האימהות, ויש לה גם מסר חשוב: תאהבו את עצמכם כמו שאתם, חנכו את ילדכם לקבל האחר, וזכרו שאימא שמנה - זה לא כינוי גנאי.
"הייתי ילדה שמנה, כל החיים 'מלאונת'", היא משתפת, "הילדים היו מעירים הערות, כן, קראו לי 'שמנה' לא מעט, ילדים מיד מזהים חולשה. אבל, הכי קשים לי היו דווקא התגובות, ההערות והמבטים המזלזלים של המבוגרים. זה צרם לי מאוד, כאילו שאני איזו בעיה שצריך לתקן, שיש בי פגם שצריך 'ליישר אותו'.
"גדלתי להורים גרושים, צד אחד היה שמן וגדול, והצד השני ההיפך המוחלט. הם תמיד ניסו להלביש אותי בצורה מסוימת, זה עיצב את התפיסה העצמית שלי.", היא ממשיכה, "אימא שלי כל הזמן אמרה לי שאני מדהימה, ויפה ומוכשרת, אבל היה קול מהצד השני שאמר שאני לא, שאני צריכה להיות רזה ולהסתיר את עצמי. אנחנו תמיד אוהבים להאמין לדברים הכי רעים לגבי עצמנו".
קראו עוד:
מיכאלי מספרת על מקרה אחד שהשפיע עליה כילדה, וגם על השנים שיבואו: "נכנסתי לחנות כדי לבחור שמלה לבת המצווה, והמוכרת אמרה 'אין לנו כאן את המידות שלך'. זה היה מאוד פוגעני. המון שנים לא אהבתי את עצמי, חשבתי שזה לא בסדר שאני שמנה. עשיתי דיאטות 'כאסח' קשוחות, עברתי הקאות, שנאה עצמית, הרעבה או דיאטה משוגעת. אכלתי למשל רק מלפפונים וחלב".
ולדבריה, המסע לעבר הקבלה העצמית נמשך שנים רבות. "לפני 10 שנים פגשתי את בן זוגי אייל, והוא לימד אותי שאהבה ומשקל הם לא שני קצוות - אלא אותה משוואה. אני יכולה להיות גם נאהבת וגם שמנה. אני חושבת שכל אדם שנמצא במקום לא פשוט צריך מישהו אחד שיאמין בו, ואם אנחנו חזקים, אנחנו צריכים להיות האדם התומך הזה עבור הסביבה שלנו. אייל תמך בי ועשה בשבילי הכול. מאז קרו הרבה דברים, והפכתי להיות פעילה בקבוצות לקידום נשים מלאות, אבל גם היום, יש רגעים שאני אוהבת את עצמי ויש רגעים שפחות".
ספרי על הרגעים הקשים.
"אני חושבת שיש ציפייה מאיתנו כאימהות לעשות הכול - קריירה, זוגיות, ולהיות יפה ולהצליח, ויש כאלה שהן כל זה - אבל זה קשה. להיות שמנה ומזוהה עם זה, זה להיות שונה. אני לא נכנסת לכל החנויות, יש מסעדות שאני בוחרת מה לאכול וחוששת מה המלצר יגיד. זה שקר להגיד שאין בכלל השפעה. לפעמים כשאני נכנסת לחדר עם אנשים זרים, אני חווה סוג של חרדה, וכשאני רואה שמנה אחרת, אני מרגישה אולי קצת יותר טוב, כאילו שאנחנו חולקות סוד. קשה להיות כאן במרחב, ואני מודעת לזה. בהקשר של אימהות אחרות, אני פחות מתייחסת למה הן אולי חושבות עליי, אני לא נותנת לאנשים לדבר אליי כך היום.
"יש המון מיתוסים לגבי נשים מלאות, וזה חלק מההתמודדות", היא מוסיפה, "לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, את צריכה להיות כל הזמן מודעת לגוף שלך במרחב, לא לעשות תנועות מגושמות למשל. אני עושה ספורט ואוכלת בריא ועדיין, אני נתפסת בעיניי אחרים כמשהו שלילי. גוף הוא משהו שצריך לאהוב ולקבל, להיות שלמים עם עצמנו, לחיות אורך חיים מאוזן. אנחנו צריכים להפוך את המילה 'שמן' למילה שהיא לא גנאי. ככה אני מתווכת לילדים שלי. למילים יש כוח - אם נגיד שהמילה 'שמן' היא שלילית, כך זה ייתפס. אבל זו לא מילת גנאי, זה משהו שמגדיר אותך בדיוק כמו שיש לך נמשים או שיער חום".
איך הילדים מקבלים את זה?
"זה עולה מהצד של החברים שלהם. יום אחד יונתן, הבן הבכור שלי שהוא היום בן שמונה, חזר מהגן וביקש שלא אקח אותו יותר, כי אחד הילדים אמר לו שאני שמנה. זה תפס אותי לא מוכנה, וזה הרגיש כמו בוקס בבטן. כל החיים אני אומרת שאני שמנה, שזה לא בסדר שיש דעות קדומות. כילדה, חינכו אותי שלהיות שמן זה רע וככה חייתי וגדלתי - עם המחשבה הזו של למה לא גדלתי להיות רזה וגבוהה. כשיונתן אמר את זה, זה הדהד בי, חשבתי, 'הנה, אחרי כל מה שעשיתי וזה נכנס לי ישר הביתה, למרחב המוגן שלי'. שאלתי את עצמי מה עשיתי שהעברתי מסר לא נכון. הייתי מפורקת, ואחרי כמה ימים ניהלתי איתו שיחה, שאלתי אותו אם הוא היה נעלב אם אגיד לו למשל שיש לו שיער חום, או נמשים, והוא ענה שלא. עניתי לו שגם אימא שמנה זו עובדה ולא העלבה".
ומשם נולד הרעיון של יצירת הספר, שאותו מקדמת מיכאלי בהד-סטראט בימים אלה. "למדתי ספרות אנגלית ואני עוסקת בתרגום, אני יודעת שהספרים הכי טובים ומוצלחים הם אלה שמגיעים מכאב עמוק", היא מסבירה, "כשיונתן בא אליי עם המשפט הרגשתי כישלון עמוק כאימא. וזה מה שהוביל לכתיבה".
יש לך אחריות כאימא שמנה?
"מאוד. בתור ילדה לא ידעתי לסנן רעשים, וזה הכלי שאנחנו צריכים לצייד את הילדים שלנו בו, כדי שהם יסמכו על עצמם ויאהבו את עצמם. האחריות כאן היא להעביר לילדים מסרים על קבלת השונה, להיות חיוביים כלפי אחרים, בייחוד כלפי הגוף וההחפצה".
ספרי על הספר.
"הוא מיועד לילדים בגילי שלוש עד שמונה, ואיירה אותו ויקי ספיר. כל מילה נבחרה בקפידה. העלילה מתחילה בסיפור של יונתן, עם התובנה שלהיות שמנה זה משהו שצריך להתבייש בו. אני חושבת שזה ספר הומוריסטי שמסביר על קבלת השונה, על דימוי גוף בכל המידות, הצבעים והנמשים. הוא מתאים לכולם, לא רק להורים שמנים, משום שהוא מייצר שיח על קבלה. אני מקבלת הרבה תגובות מדהימות, וזה מראה כמה זה היה נחוץ. אנחנו נתפסות כמודלים שליליים - וזה לא נכון".
"וּכְשֶׁאֲנִי שְׁמֵנָה אַחֲרֵי הַגַּן, וַאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים עִם הַמּוּזִיקָה – מָה אַתָּה חוֹשֵׁב אָז? שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ זָזוֹת מַצְחִיק, כְּמוֹ נָחָשׁ שֶׁאָכַל מָלֵא גֶ'לִי!"
"היה לי חשוב לייצר שיח חיובי, וחשוב לי שתהיה דמות שמנה בספרות", היא ממשיכה, "מישהי שיזדהו גם איתה ושיבינו שזה בסדר. שאפשר לדבר על זה. אני רואה הורים שקשה להם שהילדים שלהם שונים או שמנים, וזה המסר - שזה בסדר להיות כמו שאנחנו עם עצמנו, ולשאוף לאיזון. הורים צריכים להעביר מסרים לילדים שיגדלו לחברה חומלת ומכילה, אי אפשר להיות רעים ובטח שלא על בסיס משקל וגודל".
את חושבת שיש קשר בין חוויות הילדות שלך להבין האימהות שלך?
"גדלתי בבית שבו צד אחד קידש רזון, וחשבתי הרבה פעמים שאני לא מספיק טובה. כהורים, אנחנו סוחבים משקעים ואני משתדלת לא להעביר את זה לילדים. בתקופתי, כילדה, נהגו ללבוש בגדים שנראו כמו שקים, לא הייתה מספיק מודעות כמו היום. אני רוצה לחנך את הילדים לקבל את כולם. בתור ילדה לא ידעתי לסנן רעשים, וזה הכלי שאנחנו צריכים לצייד את הילדים שלנו: לסמוך על עצמם, לאהוב את עצמם ולדבר בצורה פתוחה על הנושא".
"אני חושבת שצריך לייצר שיח בחברה שלנו, ובכלל, פחות לעסוק בחיצוניות של אחרים. זה לא לגיטימי להגיד לבנאדם 'וואו, רזית'. אפשר להחמיא לו שהוא עבד קשה כדי להרזות, הרי לא היינו ניגשים לאדם ואומרים 'שמנת'"
ואם היית אימא לבנות, זה היה שונה?
"אנחנו כנערות, כנשים, צריכות להיות בטוחות בגוף שלנו, וזה בא מהסביבה לדעתי. המסרים הם שונים כי בחברה שלנו בנות צריכות להיות מודעות לגוף שלהן בתוך החלל החיצוני שהן תופסות, וגם להיות חזקות, ואילו החובה שלי בגידול בנים היא לחנך אותם להיות אנשים טובים יותר שמכבדים את הסביבה. למזלי, הילד שלי לא מושפע, הוא יודע שיש לו בסיס חזק בבית וכשהוא רואה דברים בחוץ - הוא יודע לסנן את התכנים".
איך מסבירים ומתווכים לילדים?
"אני לא מעבירה מסר ש'שמנה' זה דבר חיובי וגם לא ש'רזה' זה דבר חיובי. כשאני מדברת עם הילדים שלי, אני מסיימת כל משפט במילה 'נכון', כדי לחזק, למשל 'אצלנו בבית זה לא משנה. נכון?', 'אנחנו יודעים שיש חבר שהוא שמן. נכון?', וזה אוטומטית יוצר תגובה חיובית, מחזק ומציב מסר שהוא עובדה. אנחנו צריכים לשים לב למסרים שאנחנו מעבירים לילדים. פעם אחת רציתי לאכול עוד ביס ממנה, והתלבטתי בקול, ואז יונתן הגדול שאל, 'את רוצה? תיקחי', והייתי צריכה להסביר לו שזו תחושת שובע מול רעב, לא רזון מול השמנה. כן, לקחתי את זה למקום אחר קצת".
מה צריך להשתנות? לדבריה של מיכאלי, כדאי שהשיח עם הילדים והסביבה כלפי אנשים מלאים יקבל תפנית. "אני חושבת שצריך לייצר שיח בחברה שלנו, ובכלל, פחות לעסוק בחיצוניות של אחרים. זה לא לגיטימי להגיד לבנאדם 'וואו, רזית'. אפשר להחמיא לו שהוא עבד קשה כדי להרזות, הרי לא היינו ניגשים לאדם ואומרים 'שמנת'. שיח סביב גוף וגבולות צריך להיות הרבה יותר ברור, מה בסדר או לא להגיד לאחרים. כהורים, כדאי לשים לב למילים שבהן אנחנו משתמשים ליד הילדים - לא לדבר על דיאטה, אלא לדבר על הבריאות. לא לדבר על זה שאני חייבת ללכת למכון כושר כי עליתי במשקל, אלא - אני מרגישה שאני צריכה להתעמל שוב. כל אלה הם מסרים סמויים שאנחנו צריכים להעביר לילדים, ולהיות מודעים וערניים, כי הם יכולים לצוף שוב ושוב מבלי שנרגיש אפילו".
