יציאה לפנסיה בגיל 40. נשמע מדהים, לא? עבור קרין אהרון, אימא לשלושה מתבגרים, הנסיבות לפרישה המוקדמת לא היו משמחות. כנכדה לרופאה וכבת לאדריכלית, היא הורגלה כל חייה לעבודה קשה. מצבה הבריאותי שהלך והידרדר לא אפשר לה להמשיך במשרה הבכירה במשרד ראש הממשלה, אבל דווקא כשציפו ממנה להוריד הילוך, היא החליטה להמציא את עצמה מחדש, לאסוף את השברים ופשוט לכתוב.
קראו עוד:
וזה עבד. מדובר באחת מהנשים העסוקות בברנז'ת הספרות הישראלית. כיום היא עורכת ספרותית עם רזומה של שלושה ספרי פרוזה למבוגרים וספר ראשון בסדרת ספרי מתח והרפתקאות לנוער צעיר, "תעלומת השבט האבוד", שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות. את ספר הביכורים שלה, "גנים טובים", אהרון כתבה מתוך מקום של טראומה והתמודדות אישית אחרי שאימה חלתה בסרטן השחלות. בעקבות זאת, היא גילתה שהיא נושאת את המוטציה בגן BRCA1, מה שהקפיץ את הסיכויים שלה לחלות ביותר מ-80%.
מחלה מול תורשה
המחלה של אימה של קרין התגלתה בבדיקה שגרתית במהלך ביקור מולדת מחו"ל. "הייתי בהיריון עם בתי האמצעית, ואני זוכרת שבאותו יום שחזרתי מסקירת מערכות בחיפה וגיליתי שיש לי בת, סיימתי את הערב בתל השומר לצד אימא שלי באשפוז. פתאום מצאתי את עצמי בהיריון, עם ילד בן שנה וחצי, במשרה מלאה, עם אימא חולה שצריך לטפל בה ואח בן 15 שהיה אמור לגור אצלי שבועיים שהתארכו בדיעבד לחודשיים", היא אומרת.
קרין ידעה שהיא צריכה להיבדק בהקדם, אבל היא עשתה זאת רק אחרי הלידה של בתה דניאל. "בדיוק ביום הולדתי ה-29 התקשרו לבשר לי שאני נושאת את הגן. פחדתי שאולי העברתי לבת שלי את הגן הזה, וזה גם העלה חששות להביא לעולם ילד נוסף בשל הסיכון התורשתי. בשנה הראשונה בעיקר בכיתי. בכיתי על זה שלא אראה את הילדים שלי גדלים, שלא אהיה בחתונה שלהם. אבל ההתמודדות הזו גם שינתה לי את הפרספקטיבה. החלטתי שאם יש לי מעט זמן, אנצל אותו ככל האפשר. אומנם את הגנטיקה אין לי איך לשנות, אבל אני יכולה לשנות הרבה דברים אחרים. בעבודה עברתי לתפקיד שמאוד רציתי, הגשמתי חלום ישן והפכתי ליועצת שינה להורים, עברתי ניתוח לייזר בעיניים שתמיד פחדתי ממנו, והכי חשוב - ילדתי את מיקה, בתי הצעירה.
"בהיריון עם מיקה הסרטן של אימא שלי חזר, ושוב העברתי את תקופת ההיריון בבתי חולים לצידה. היא החזיקה מעמד פחות משנה וחצי אחרי שמיקה נולדה ואז נפטרה. עצוב לי שהן לא הכירו כי הן כל כך דומות באופי, במראה, בגובה שלהן. זו אחת ההחמצות הכואבות בחיי".
לכרות או לא לכרות, זו לא הייתה שאלה
בגיל 33 היא החליטה לעבור כריתת שד מניעתית כדי להקטין את הסיכוי שתחלה בעתיד, ובעיקר כדי שהילדים שלה לא יעברו את מה שהיא עברה: "הטראומה של אובדן אימי הבהירה לי שאני צריכה להילחם למענם. אם עד אז קיבלתי את הגנטיקה כגזרת גורל, מאז החלטתי לשנות את מאזן הכוחות. כתבתי על כך בספר 'גנים טובים', שממנו צמחה קהילת נשים נשאיות BRCA שתומכת בנשים נשאיות, בריאות, חולות ומחלימות".
אבל היה עוד משהו ברקע. תסמינים לא מוסברים שהחלו עוד לאחר לידת בנה הראשון. "בגלל כל מה שקרה עם אימא שלי, והטיפול בילדים, לא היה לי זמן לבדוק את זה", היא מודה, "כשהתסמינים החמירו הלכתי לרופא וסיפרתי לו שאני לא מסוגלת לתפקד, אבל הוא פטר את זה בכך שאני אימא לשלושה ילדים קטנים. כשהתחילו להיות לי טשטושים בראייה, סחרחורות, קושי ללכת וצורך במשככי כאבים חזקים, הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מזה יותר. הרופא הראשון טען שזו חרדה ונתן לי מרשם. אני זוכרת ששאלתי אותו ממה אני בדיוק חרדה, ואולי זה היה רמז עבה לכך שזו לא הייתה הבעיה. החלטתי לבקש חוות דעת נוספת. חודש לאחר מכן גילו שיש לי טרשת נפוצה".
כיצד מספרים דבר כזה לילדים קטנים?
"חששתי דווקא מהתגובות של הסביבה, שיהיו מלחיצות ומלאות בדיס-אינפורמציה. לכן היה חשוב לי לספר לילדים בעצמי ולתת להם את המידע הנכון. בהתחלה סיפרתי להם שיש לי דלקת בגוף בלי לתת לה שם מוגדר, אחרי כמה זמן נתתי לזה שם ועניתי על השאלות שלהם ברגישות ובכנות".
קריירה חדשה
"בסופו של דבר ההתקפים החמירו ונאלצתי לעזוב את העבודה, כך שבגיל 39 וחצי הפכתי לפנסיונרית", מספרת קרין. "בשנים הראשונות התמקדתי בילדים. פתאום מצאתי את עצמי אוספת את הקטנה שלי ב-13:00 בצהריים מבית הספר, דברים שלא זכיתי לעשות עם הגדולים כשעבדתי במשרד ראש הממשלה".
איך התגלגלת לכתיבה?
"ערכנו שיפוץ גדול בבית, ובמהלך האריזות מצאתי ספר שהתחלתי לכתוב בכתה ח' ורציתי להמשיך לעבוד עליו. נרשמתי לסדנת כתיבה, ואז נולד רעיון לספר חדש, שהיה למעשה הסיפור האישי שלי. התמודדות של אימא צעירה עם הסיכון שמרחף מעל הראש כשאת לכאורה בריאה. הכתיבה עזרה לי לעבד את האובדן של אימא שלי. פתחתי את הפצע מחדש, אבל בצורה בריאה שעזרה לו להחלים. הכנסתי את ההורים שלי לסיפור, וזו הייתה הדרך שלי להשאיר אותם כאן איתי".
אם בספרים הראשונים קרין התמקדה בהיסטוריה המשפחתית שלה, בספרה האחרון היא שאבה השראה מילדיה. "הקטנה שלי הייתה בכתה ה' וראיתי שהיא לא נכנסת לקטע של קריאה, אז פשוט הצעתי לה שנכתוב יחד ספר שמתאים לגיל שלה והיא תהיה העורכת שלי. היא תקרא ותגיד לי מה מעניין ומה פחות, מה חסר ומה להוריד, מה נשמע אמין ומה לא. זו גם הייתה ההזדמנות שלי להתקרב אליה שנייה לפני שהיא הופכת למתבגרת מעצבנת, להתחבר לעולם שלה ולתקשר איתה. היינו יוצאות להליכות ופשוט מדברות על הספר. כשהעליתי את הרעיון של מחברת המשאלות, היא מיד התאהבה בו".
השראה מהחיים
לא רק שגיבורי הספר קרויים על שם ילדיה של קרין, הם דומים להם גם באופי ובתחומי העניין. "בני הבכור ירדן, שאובחן כאוטיסט, הוא יותר שקט ומופנם. לעומתו, דניאל נולדה עם אנרגיות של טיל בליסטי. היא כל הזמן בתנועה, יש רעש, המולה, עשייה שדורשת השגחה ותשומת לב כמו ל-10 ילדים. תמיד אני צוחקת, כשמיקה נולדה נשאר לה המקום הפנוי של הילדה הטובה. זו שמוותרת לאחים שלה, שמזכירה להם את הכללים. מיקה מתנהגת כמו האחות הבכורה", היא מספרת.
"כשהייתי מאושפזת לפני כשנתיים בשל סיבוך בריאותי, מיקה בת ה-12 החזיקה את הבית ותפקדה בצורה מעוררת השראה. זו גם אחת הסיבות שרציתי לעשות את הפרויקט הזה איתה, כי האחים הגדולים תמיד דרשו יותר תשומת לב, והיה לי חשוב לתת לה את המקום שלה ולבלות את הזמן הזה איתה. מיקה קראה את הספר עוד מהטיוטה הראשונה וכתוצאה מכך נפתחה לעולם הקריאה".
קרין עדיין מתמודדת עם בעיות בריאותיות, אבל שואפת לאופטימיות: "אני חיה את היום ופחות מתכננת קדימה. אני משתדלת לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות היום ולמצוא רגע או שניים שבהם אני עושה משהו שעושה לי טוב, כי החיים קורים עכשיו. הפכתי לסלחנית יותר כלפי עצמי. אני עוברת הלאה ולא כועסת על עצמי כמו פעם. זה שחרר אותי מהרבה ביקורת עצמית. אני עושה את המקסימום שלי ודואגת ליהנות בכל יום מהדרך".
