אין מורה או מחנך שלא מכיר את התחושה הזו: אתה נכנס לכיתה וחוטף חום. כל הכיתה ניירות וחתיכות של טישו, והתלמידים מתנהגים כאילו זה לא באמת מעניין אותם.
אתה מסתכל על התלמידים שלך ומבין שהם לא עושים דווקא או חלילה רעים. כולם מתוקים, בלי ציניות. זו פשוט המודעות שלהם שלא מצליחה לקשר בין המאמץ הקטן שמצופה מהם כבני אדם שרגישים לזולת ולכאב ולמאמץ של השני לבין העובדה שהמנקה יכול להיות בנסיבות אחרות גם סבא שלהם.
קראו עוד:
המקרה הזה שקרה לי בתחילת השבוע הזכיר לי את האבא ביום ההורים שעשיתי בבית ספר לפני כמה שנים. הייתי כבר עייף מכל המפגשים עם ההורים שהיו לפניו. לא היה לי כוח להתחיל ולקרוא שוב את כל הציונים של הילד שלו. גם ככה הוא היה מצטיין הכיתה ומבחינתי לדלג על כל העניין.
כשהוא נכנס פנימה וראה את העיניים האדומות שלי, הוא ישר אמר לי: "חכה רגע, אני כבר חוזר". אני התבאסתי לגמרי כי גם ככה הייתי סחוט מכל הערב העמוס הזה, ורציתי רק לסיים אותו ולחזור הביתה. אחרי דקה קצרה במיוחד הוא חזר עם בקבוק מים מינרלים וכוסות, חייך אליי ואמר: "אתה חייב לשתות משהו, אתה נראה מפורק לגמרי".
התנצלתי על זה שאני נראה מעוך, התחלנו את הישיבה, עברנו בקצרה על הציונים של הילד שלו, ואז לפני שנפרדנו כל אחד לדרכו, הוא שאל אותי: "תגיד לי, הילד שלי מרים כיסא בסוף יום הלימודים? הוא מקפיד להשאיר את המקום שלו נקי?"
"פגשתי מאות הורים בחיי כמחנך, ומעולם אף אחד לא שאל אותי אם הילד שלו מרים כיסא"
השאלה שלו הכתה אותי בתדהמה. פגשתי מאות הורים בחיי כמחנך, ומעולם אף אחד לא שאל אותי אם הילד שלו מרים כיסא. "כן, אני חושב שכן", עניתי בהיסוס. "חושב זה לא מספיק", הוא ענה לי בחיוך: "כמו שיש לכם בבית הספר מעקב אחרי ציונים של תלמידים צריך להיות לכם מעקב אחרי מי שמרים כיסא ומי שלא.
"אם הילד שלי התרגל לא להרים כיסא ולהתעלם מהכאב גב של המנקה הוא יגדל עקום. מה איכפת לי שהוא מצטיין במתמטיקה? אני רוצה שהוא יהיה גם בן אדם".
נשארתי ללא מענה. התרגשתי. היה לי עוד הורה אחד ששאל שאלה דומה אבל חוץ מזה בחיים לא קרה לי שהורה שאל אותי ישירות אם הבן שלו מרים את הכיסא. בחיים לא קרה לי שהורה הדגיש בפניי כמה חשוב לו שהילד שלו יגדל ישר ולא עקום.
מאז בכל אסיפת הורים אני נזכר מחדש בהורה הזה ומחכה לשמוע עוד הורים ששואלים אותי על הכיסא של המנקה ולא רק כמה הילד שלהם קיבל במתמטיקה.
הרבה יותר מטישו
לא יכולתי שלא לחשוב גם על הפעם ההיא שבה ראיתי תלמיד שהלך לידנו המורים במסדרון. נער בכיתה י' שבשיא הטבעיות הרים חתיכה קטנה של טישו שהייתה מונחת על הרצפה. אף אחד משאר הנערים שעברו על פניה לא ראה אותה בכלל. גם אנחנו המורים.
מבחינתנו חתיכת הטישו הזאת הייתה שקופה. נעלמת. קונוס בהצגה הגדולה שמילאנו בה שחקנים מרכזיים. הוא התכופף, תפס אותה, הרים, זרק בפח וחזר אלינו כאילו כלום.
"הטישו הזה שייזרק לפח עם קצת תשומת לב הוא הרבה יותר מחתיכת נייר. הוא הצעד הראשון לגידול ילדים ותלמידים בעלי אינטליגנציה רגשית"
אחרי שכולם הלכו קראתי לו לצד. סיקרן אותי מאוד להבין את המניע שלו ולכן שאלתי אותו: "למה הרמת את הטישו הזה? כל החברים שלך יגידו שיש מנקה וזה התפקיד שלו".
הוא הסתכל עליי וענה: "סבתא שלי עלתה לארץ מעירק. היא לא ידעה קרוא וכתוב. סבא שלי היה נגר ופרנס את כל המשפחה. בארץ סבתא שלי עבדה גם בניקיון ואמא תמיד סיפרה איך שהיא חזרה הביתה עם כאבים בגב. אתה אולי ראית טישו. אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".
לפתח את שריר החמלה
אנחנו שומעים כל כך הרבה פעמים על מקרים של חרם בבית ספר, תופסים את הראש ולא מבינים מה נהיה עם ההורים של אותם התלמידים שיזמו את החרם, כמו גם עם ההורים של שאר התלמידים שלא עשו כלום בשביל למנוע אותו ופשוט עמדו בצד ושתקו. מסתכלים בתמיהה ולא מבינים איפה הסולידריות החברתית? איפה הרגישות? לאן נעלם שריר החמלה שאחראי לכך שלא נעבור לסדר היום כאשר נראה את חבר שלנו סובל.
ובכן הורים יקרים, הכול מתחיל בטישו ובכיתה הנקייה. ברגע שנוכל לגרום לילדים ולתלמידים שלנו להבין שהטישו הזה שנמצא ברצפת הכיתה. שגזרי הנייר והלכלוך שיצאו לנו מהיד הם בעצם הכאב והעבודה של מישהו אחר, נוכל לפתח להם את שריר החמלה והרגישות לזולת.
כי הטישו הזה שייזרק לפח עם קצת תשומת לב הוא הרבה יותר מחתיכת נייר. הוא הצעד הראשון לגידול ילדים ותלמידים בעלי אינטליגנציה רגשית, חומלים ורגישים לזולת.
