מיכאל דהן, בן 37, הוקפץ ב-7 באוקטובר בצו 8, ורק ביום ראשון שב לבית, למשפחה ולעבודה. לצד השמחה לפגוש את קרוביו, הוא מתאר קשיים בחזרה לשגרה אחרי חוויה אינטנסיבית במיוחד בעזה, שבמהלכה גם איבד את חברו לצוות.
"ארבעה חודשים הייתה לי שגרה של ילד, חייל בן 20, שכל מה שמעניין אותו זה לשמור על החיים שלו ושל החברים שלו", הוא מספר, "זו שגרה אינטנסיבית, אבל מתרגלים אליה. פתאום בבת אחת לחזור לשגרה של ילדים, עבודה, צריך כוח אדיר, וזה מה שמטריד אותי ולוחמים אחרים. בסך הכול נתנו לי שבוע חופש, שזה מעט זמן כדי לעבד את החוויה המטורפת. אין לי מושג איך אני חוזר לעבודה שלי ולחיים אחרי תקופה כל כך משמעותית".
דהן מתאר את הקשיים בתוך המשפחה: "יש לי ילד בן חמש שכל פעם שאני יוצא מהבית והוא לא רואה אותי, הוא נכנס לבכי היסטרי. הבת הגדולה שלי קצת כועסת עליי. גם במכתבים שהיא שלחה לי לעזה היא כתבה לי 'בבקשה אל תשכח אותי'. הבת האמצעית ממלאת אותי באהבה, וזה גם מדאיג כי אולי היא לא מביעה את מה שהיא מרגישה. הכול מטריד אותי. אולי יש לי ציפייה מעצמי לחזור ולתפקד בבית, אבל אני לא מצליח. ומנגד אני מלא הערצה להדר, אשתי, שמילאה את כל התפקידים לבד.
"יש לי ילד בן חמש שכל פעם שאני יוצא מהבית והוא לא רואה אותי, הוא נכנס לבכי היסטרי. הבת הגדולה שלי קצת כועסת עליי. גם במכתבים שהיא שלחה לי לעזה היא כתבה לי 'בבקשה אל תשכח אותי'. הבת האמצעית ממלאת אותי באהבה, וזה גם מדאיג"
"מה שהכי קשה זה האדרנלין, כי עשית משהו מאוד משמעותי, ופתאום אין משמעות. זה לחזור לשגרה אפורה. לחזור למשרה מלאה של הורה, בן זוג, עובד. יש לי גם מלא מטלות להשלים בעבודה ובבית. צריך להשלים פערים עם בת הזוג, עם ההורים, וכולם מבקשים לשאול מה היה, כמה הרגת, חושבים שזה סרט אקשן. הם לא מבינים שאסור לשאול את זה”.
קושי נוסף שדהן מצביע עליו הוא בכך שישנם 136 חטופים שטרם שוחררו ושהמלחמה עדיין לא הוכרעה. "המשימה הפרטית של הצוות שלי הושלמה על הצד הטוב ביותר", הוא אומר, "אבל אם כבר נטשתי את המשפחה שלי, אני לא רוצה שזה יהיה לשווא. לא מאמין שהקרבתי כל כך הרבה, ובעוד כמה שנים שוב נתעסק בעזה”.
"מה שהכי קשה זה האדרנלין, כי עשית משהו מאוד משמעותי, ופתאום אין משמעות. זה לחזור לשגרה אפורה. לחזור למשרה מלאה של הורה, בן זוג, עובד. יש לי גם מלא מטלות להשלים בעבודה ובבית"
מותו של חברו לצוות, גדעון אילני ז”ל, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים, מהווה קושי משמעותי עבור דהן. “זה פצע שאני לא יודע איך יגליד", הוא אומר, "זה אדם שהיה עם פטור ממילואים. לא יכולנו להיות בהלוויה שלו וכשיצאנו אחרי חודש של לחימה הלכנו לאשתו ולילדים. זה היה אחד הדברים הכי קשים שהייתי צריך לעשות בחיים. זה מפרק אותי. בלחימה אין זמן לחשוב על הדברים האלה, זה מתחיל לצוף כשחוזרים הביתה. כל הדברים שאהבתי, אני לא יודע אם אני אוהב אותם. לא יודע אם אצליח לחזור להרגלים שהיו לי. לא יודע עדיין מי אני ומה ההשלכות של מה שהיה שם. אולי בשנה הקרובה אבין".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.24
