השמנת ילדים הפכה כבר מזמן למגפה, והיא גורמת לנזקים פיזיולוגיים ברורים ולמחלות: הגברת הסיכון לסוכרת, יתר לחץ דם ושומנים גבוהים בדם. די ברור כיום שהסיכוי של ילד שמן להפוך למבוגר שמן הוא גדול, כך שגם אם המחלות הנלוות לא התפתחו בילדות, הרי שיש לאותו ילד סיכוי גבוה לפתח אותן בבגרותו אם יישאר שמן כמבוגר.
להשמנה גם היבטים נפשיים ופגיעה רגשית. ידוע כיום שההשמנה מפחיתה סיכויים להצלחה כמעט בכל תחומי החיים: זוגיות, הצלחה בלימודים, הצלחת בקבלה לעבודה, פרנסה ועוד
ילד שמן מועד יותר להצקות, העלבות, גידופים ונידוי. ילדים עם פיגור שכלי או נכות "זוכים" ליותר אמפתיה ביחס לילדים שמנים. במחקר שבו התבקשו ילדים לדרג עד כמה יסכימו להיות חברים של ילד הסובל מפיגור, ילד הסובל מנכות או ילד שמן קיבלו הילדים השמנים את הדירוג הנמוך ביותר.
להיות הורה לילד שמן זו משימה לא פשוטה, שמלווה בדאגות וחרדות למצבו הבריאותי והקיומי ולמצבו הרגשי והחברתי.
לדאגות מצטרפות גם תחושות אשם, שהן חמורות יותר כשמדובר במשפחה שבה גם ההורה שמן. השאלה המורכבת שעולה היא כיצד אני יכול לעזור לילדי, ולסייע לו להיות בריא יותר ולסבול פחות, ומצד שני לא לפגוע בו.
אני הורה שמן
הורים שסבלו או סובלים עד היום מהשמנה מודעים יותר לקשיים המצפים לילד גם בבגרותו. הרצון לשנות ולעשות לילד דיאטה, וכך להצילו כדי שלא יגיע למצב שההורה הגיע אליו, הוא בלתי נמנע. במקביל קיים הפחד לעשות לו את מה שעשו הוריהם להם - ללחוץ, להעליב, להגביל מזון ועוד.
במצב זה נותרים הורים אלה משותקים, מבוהלים ובעיקר חסרי אונים, ומחפשים עזרה ותשובות לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?"
גם המרכיב הגנטי הלא מבוטל בהשמנה אינו מקל על תחושות האשם של ההורים, שמרגישים שהם עצמם העניקו את "מתנת" ההשמנה לילדם
גם המרכיב הגנטי הלא מבוטל בהשמנה אינו מקל על תחושות האשם של ההורים, שמרגישים שהם עצמם העניקו את "מתנת" ההשמנה לילדם.
כדיאטנית בריאטרית שמלווה אנשים שעברו ניתוחים לקיצור קיבה, אני שומעת על היבט שנוסף לבעיה המורכבת גם כך. הורים מספרים שכאשר הם מנסים לדבר עם הילד על בעיית ההשמנה שלו ולמצוא פתרונות, התשובה שנזרקת פעמים רבות לכיוונם מצד הילד (במיוחד כשמדובר במתבגרים שכבר מבינים עניין) היא "מקסימום אני אעשה ניתוח כמו שאתה עשית".
"מה עושים?" שואלים הורים כאלה שסבלו או סובלים מהשמנה בעצמם, ושילדיהם גם הם סובלים מהשמנה.
כדי לייצר סביבה שתעזור לילד להתמודד עם הקשיים ובעיקר תמנע תחושת תסכול או אכזבה, כדאי להבין מה לא כדאי לעשות. זכרו שלפעמים הלחץ יגרום רק לתוצאה הפוכה, ובמקביל יגביר את התסכול.
לא עושים דיאטה משותפת
לפעמים זה מפתה להציע ילד לעשות דיאטה משותפת - הורה וילד. זה לא מומלץ, מכיוון שדיאטה היא אישית וצריכה להתאים להורה בנפרד ולילד בנפרד - לאורח החיים, לפיתויים שמסביב ואפילו לסדר היום או למחלות של כל אחד. הרעיון הוא להבריא את הבית, להוציא חטיפים מהתפריט אבל לא לעשות תחרות הורדה במשקל או שינוי זהה במשותף. גם הליכות משותפות או ספורט משותף יכולים לגרום לתוצאה הפוכה. הרעיון הוא להתאים לכל אחד את הספורט שמתאים לו, ובעיקר פחות לדבר על דיאטה ויותר לשנות את הבית.
לא מכריחים לעשות דיאטה
חשוב לא להכריח את הילד לעשות דיאטה ולא לקחת אותו בלי הסכמתו הברורה לדיאטנית או למכונים לטיפול בהשמנה - גם לא למאמני כושר, לקבוצות להשמנת ילדים ולטיפולים אחרים. טיפול ללא רצון של הילד הוא טיפול שנידון לכישלון, ואף עלול לגרום לנזק כי הילד עשוי לפתח התנגדות, ולפגוע בקשר בין ההורה לילד, שלרוב כבר פגוע גם כך.
רצון ההורה לעזור לילד הוא ברור, אך יחד עם זאת ההחלטה להתחיל תהליך חייבת להתקבל על ידי הילד, כי מדובר בגופו ובחייו - ורק כשהוא יקבל את ההחלטה יש סיכוי לשיתוף פעולה ולקבלת אחריות מצידו בתהליך.
ילדים מתחת לגיל 12 לא מומלץ לקחת לטיפול גם אם הילד הביע הסכמה. חשוב לציין כי לרוב ההסכמה תהיה כדי לרצות את ההורים, ובגיל כזה גם אם הולכים לטיפול, הטיפול צריך להיות מול ההורים בלבד.
נמצא כי שילוב ילדים צעירים במסגרות טיפול מזיק ופוגע בטווח הארוך בילד יותר מאשר מסייע, ובעיקר פוגע בתחושת הערך ובביטחון העצמי שפגוע גם כך. טיפול חושף את הילדים הצעירים לתחושות של כישלון אם הילדים לא מצליחים לרדת במשקל, ומעמיד אותם בסיכון גבוה לפגיעה בדימוי הגוף ולהפרעות אכילה.
לא מחביאים אוכל
התנהלות של הסתרה ומניעה תביא לרוב לאכילה בהסתר, שנזקיה רבים יותר מנזקי ההשמנה. משהו שנחשב לאסור הופך למפתה ומושך עוד יותר עבור כולנו, ובמיוחד עבור ילדים ומתבגרים. ילדים יעשו הכול כדי להשיג את הדבר האסור, גם אם זה יגרור שקרים והסתרה.
תראה את אחיך
גם אם יש ילדים רזים בבית, לא מומלץ לאפשר אכילת מזון מסוים לילד הרזה ולאסור על הילד השמן. גם אמירות כמו "תראה את אחיך איך הוא אוכל בשליטה, איך הוא עושה ספורט, איך הוא רזה" עלולות לא רק להחמיר את ההתנגדות של הילד ולצמצם את המוכנות שלו לשתף פעולה, אלא גם לפגוע במערכת היחסים בין האחים.
בלי פרסים ומתנות
הורים ובני משפחה רבים, כמו סבא סבתא, מבטיחים לילד הסובל מהשמנה מתנות ופרסים כמו נסיעה לחו"ל, קניית בגדים חדשים ועוד כפרס על ההגעה למשקל יעד. התנהגות זו מוטעית ואינה נכונה, כי היא מחזקת את המוטיבציה החיצונית לשינוי ולא את המוטיבציה הפנימית של הילד עצמו לשינוי. מדובר במוטיבציה זמנית בלבד. ברגע שהילד יזכה בפרס, הוא יפסיק את השינוי ויחזור להתנהל כמו קודם ולעלות במשקל.
כמו כן, אי הגעה ליעד שהוצב עלולה במקרה זה לתסכל עוד יותר את הילד, ובנוסף לתחושת הכישלון להוסיף גם תחושת אכזבה על כך שלא זכה בפרס המיוחד, וגם על זה שלא הצליח לרצות את נותני הפרס. מאותן סיבות יש להימנע מענישה על אי הצלחה לרדת במשקל.
הילד לא אשם
ברוב המקרים הילד אינו אשם בהשמנתו, ומדובר כאן בצירוף של גנטיקה, הרגלי אכילה והתנהלות בבית, גורמים רגשיים התורמים לאכילת יתר ונתונים מטבוליים שאיתם נולד הילד (תחושת רעב גדולה יותר, צורך בכמות אוכל גדולה יותר כדי לספק את הרעב, הוצאה אנרגטית נמוכה ועוד).
האשמת הילד לא מועילה, וגם היא כמו ההתנהגויות האחרות שהוזכרו כאן תגביר את ההתנגדות ותפגע בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות. התנהגויות כאלה יגרמו לילד לכעוס על ההורה, וימנעו את הסיכוי לשיתוף פעולה מצידו גם בהמשך, כשיהיה בשל יותר לשינוי.
עבודה משפחתית חיובית תעזור לכולם, ובעיקר תמנע קושי רגשי או תסכול של הילד.
