הם עובדים מגיל צעיר, מתמודדים עם סדר יום מטורף ואתגרים לא פשוטים, ובונים לעצמם קריירה של ממש. הכירו את הילדים שעושים בדיוק את מה שהם אוהבים, מוכנים לשלם את המחירים, לא מוותרים על אף רגע, ויש להם מסר אחד: אל תפחדו לנסות, פשוט תעזו.
רון הולנדר בהופעה
(קרדיט: יחסי ציבור קליוסטרו)
כשאנשים מתקשרים לרון הולנדר וסוגרים איתו תאריך למופע קסמים, הוא כבר יודע מה תהיה הסצנה הבאה. ביום האירוע הוא יתייצב בשעה שנקבעה, והאנשים שהזמינו אותו יבהו בו כמה שניות בהלם קל ואז ימלמלו: "רגע, בן כמה אתה בכלל?"
ובכן, הוא רק בן 18. בשלוש השנים האחרונות, במקביל ללימודיו בתיכון בכפ"ס, הוא עובד כקוסם ומופיע כמעט כל יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום. הרומן שלו עם קסמים התחיל לפני כעשור: "בגיל 8 רשמו אותי לקייטנה של הקוסם קליוסטרו, ונהניתי מכל רגע. כשהייתי בן 10 התחלתי להופיע איתו כשוליה במוזיאונים ובמקומות נוספים, ובגיל 11 החלטתי שאנסה להופיע לבד".
איך ילד בן 11 מארגן לעצמו מופע?
"סיפרתי למנהלת צהרון שהכרתי בעיר שאני רוצה לערוך מופע קסמים לילדים. היא הסכימה ואני הכנתי מופע ובאתי. הילדים ממש התלהבו וזה היה הרגע שבו הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בחיים".
שנתיים אחרי המופע הראשון, הוא נרשם לאגודת הקוסמים הישראלית ושנתיים נוספות אחר כך, בגיל 15 בלבד, פתח עסק באופן רשמי.
"תחום הקוסמות הוא תחום רחב, שהולך ומתפתח בארץ במהירות. כך שמצד אחד אתה צריך כל הזמן להפגין יצירתיות, ומצד שני צריך גם ראש עסקי. למדתי איך לשווק ואיך למתג את עצמי. היום אני משווק את עצמי בפייסבוק, בטיקטוק, באינסטגרם וכו'. מבחינה יצירתית, אני מנסה לגרום לקהל בכלל, ולילדים בפרט, להיות מופתעים, ולהתרגש. וזה לא פשוט. לשם כך, אני בונה עבורם מופע שהוא סיפור של ממש, שכולל כמה דברים מטורפים כמו נעל של ילד שמכניסים למכונה והיא נשרפת וגיטרה שמרחפת באוויר".
איך נראה סדר היום שלך?
"עמוס מאוד. אני תלמיד י"ב, בכיתת נחשון, כיתת מנהיגות. המשמעות היא שאני לומד שבע שעות יותר משאר השכבה. בנוסף, יש לנו פרויקטים של עבודה בקבוצה ואנחנו לומדים כל מיני דברים כמו עמידה מול קהל וכו'. זה אומר שגם בבית אני צריך ללמוד ולהשקיע.
"היום שלי מתחיל מוקדם בבוקר, ונמשך עד שעות הלילה. אני קם מוקדם ועובד, אחר כך לומד עד 14:00 פלוס מינוס ואז יוצא לאירוע. לפעמים יש לי שני אירועים ביום, שזה בכלל טירוף. בזמן הפנוי, שכמעט אין לי, אני עובד על שיווק דיגיטלי או לומד למבחן. במקביל, אני גם מרכז בתנועת נוער ברעננה, ומדי שבוע יש לי פגישות עם הצוות. כבר יצא לי לסיים הופעה ולרוץ לפגישה".
איך מתמודדים עם לו"ז מטורף שכזה?
"קודם כל, חשוב להבין שיש פה גם ויתורים. אני מוותר במודע על זמן בילוי עם המשפחה ועם חברים. בהתחלה היה לי ממש קשה לשלב את הכול יחד, אבל במהלך הזמן למדתי איך להתנהל בצורה נכונה. לאחרונה החלטתי, יחד עם ההורים, לבנות לו"ז קצת שונה. למשל, להמשיך להופיע בשבתות - אבל רק אחרי הצהריים. עד עכשיו היו לי שתי הופעות כל שבת. כמו כן, לאחרונה החלו לעבוד איתי חמישה חברים שלי, וזה ממש כיף. ביום הבחירות, למשל, היו לי שני מופעים, והייתי עם 39 חום. החברים שלי עשו הכול, ואני הגעתי רק כדי להופיע".
אילו תגובות אתה מקבל בבית הספר ומהסביבה?
"בדרך כלל התגובות מפרגנות. בכלל, כדי להצליח בעסק כזה אתה חייב שיהיו סביבך אנשים שתומכים בך ואומרים מילה טובה. אצלי המשפחה והחברים ממש מפרגנים וזה נותן לי את הכוח. גם התגובות של הקהל מחזקות. באוקטובר, למשל, כשהתחילה המלחמה, כל הלו"ז שלי נעצר. כולם היו במצב קשה. חשבתי על הילדים שנמצאים בממ"ד, ובבתי מלונות, והעברתי את כל ההופעות שלי לזום. אחר כך התנדבתי להופיע במלונות. השמחה של הילדים והתגובות הטובות שלהם ושל ההורים, נתנו לי את הכוח להמשיך".
בקרוב הוא יתגייס לצה"ל והוא כבר יודע איך ייראה השירות שלו. "שובצתי לתפקיד קוסם צבאי וזה נהדר בעיניי. אני אוהב לשמח אנשים, זו זכות".
"חולם להיות מקעקע"
יהלי מוסקוביץ, בן 15, מנתניה, התחיל לצייר בגיל 4. בגיל 11 כבר הציג את יצירותיו בתערוכה: "אימא שלי ראתה פוסט בפייסבוק שעומדת להפתח גלריית ציורים זמנית ושאפשר להגיש מועמדות להציג את היצירות שלך. הגשתי מועמדות ונבחרתי. התערוכה הוצגה בנתניה במשך שבוע. הופיעו שם היצירות שלי ושל עוד ילד טיפה יותר גדול ממני, אסף גאון, שהוא גם הנכד של יהורם גאון. הגלריה הייתה פתוחה מהבוקר עד הערב והגיעו מלא אנשים לראות ולהתרשם. זה היה כיף".
שנתיים אחר כך שמו של מוסקוביץ' כצייר מוכשר כבר נודע במסדרונות בית הספר, והוא מצא את עצמו מצייר כמעט כל הפסקה: "ילדים פנו אליי כל הזמן וביקשו שאצייר להם על היד קעקועים. אז ציירתי. בהמשך חבר הציע לי לפרסם את האיורים בטיקטוק. לקחתי תמונות והעליתי, וזה פשוט התפוצץ. היו מלא לייקים ותגובות. הגולשים ביקשו עוד. בהתחלה לא לקחתי את זה ברצינות. העליתי סרטון בערך פעם בשבוע. לאט לאט הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, להיות מקעקע מקצועי. החל מאוגוסט האחרון אני מעלה ציור כמעט כל יום, וגם חושף את הפנים שלי יותר ויותר. אנשים ממש מתלהבים. לאחרונה קניתי מכונת קעקועים, ואני מתאמן עליה לבד. בהתחלה היה לי קשה לצייר עם המחט כי היא זזה מהר, אבל הצלחתי ולמדתי מהטעויות".
למה דווקא קעקועים?
"כי זו ממש אמנות. אני יכול להביע את עצמי דרך הציורים שלי. אני מקבל השראה מאמנים אחרים, וככה אני גם מתפתח. אני אוהב את האתגר בחשיבה וביצירתיות. בעצם אתה כל הזמן צריך לחשוב על משהו חדש ומעניין, למצוא סגנון ייחודי ומקורי".
במקביל, אתה גם לומד בתיכון.
"נכון. זה אתגר כי מצד אחד אני רוצה לפתח את היצירה שלי, ומצד שני אני לא יכול להתמקד רק בה. במתמטיקה, למשל, אני נאלץ להשקיע יותר זמן, ולדעתי זה חשוב. בנוסף, אני לומד במגמת אתלטיקה בביה"ס, ויש לי ארבעה אימונים בשבוע. זה אומר שאני מסיים ללמוד בצהריים, ושעתיים אחר כך לוקח אוטובוס ונוסע לאימון. אני חוזר הביתה ב-20:00, ואז ארוחת ערב, שיעורי בית ומבחנים. בעצם, רק בלילה יש לי זמן לחשוב על תוכן וסרטונים. לפעמים, כשאני חוזר בצהריים, אני מצלם את התוכן או מצייר אותו. בחופשים אני נהנה כי אין לי את הלחץ של הלימודים, ויש לי יותר זמן להיות יצירתי, ואז כל מה שאני מעלה גם יותר ויראלי. לאחרונה, למשל, העליתי ציור של עומר אדם, וזה היה מטורף, היו לי יותר מ-100 אלף לייקים".
בני המשפחה והחברים מאוד מפרגנים לקריירה שהוא מפתח, ורוב הגולשים אוהבים אותו, אבל כבר יצא לו להיתקל בביקורות לא נעימות: "במהלך הזמן למדתי שתמיד יהיו אנשים שינסו 'להוריד' לך, ושמה שחשוב הוא שתאמין בעצמך, תהיה ממוקד מטרה, ותשקיע במה שאתה אוהב".
יהלי מוסקוביץ מצייר את החטוף יעקב יגיל ז"ל
(קרדיט: יהלי מוסקוביץ')
המלחמה, לדבריו, השפיעה עליו מאוד, גם אישית וגם מקצועית: "כשהיא התחילה הייתי עצוב כמו כולם. אתה יושב בבית, רואה חדשות, שומע על חטופים, הרוגים ופצועים, וזה מטלטל. הדבר היחידי שהרגיע אותי היה לצייר. מצאתי עצמי מצייר מדי יום חטופים וחיילים, ומעלה לטיקטוק, ולאינסטגרם. היו אלפי תגובות על כל סרטון, והמון אנשים ביקשו ממני לצייר את הקרובים להם. ואני יושב ומצייר, עוד ועוד ועוד. באיזשהו שלב כבר הרגשתי שזה קשה לי, בעיקר מבחינה נפשית ושאני חייב לקחת צעד אחד אחורה. חלק מהאנשים כעסו עליי, שאלו אותי למה אני לא מקשיב, למה אני מתעלם. זה היה קשה, מטורף".
מבקרת ספרות בת 14
אור דרעי, בת 14 מנווה אילן, היא יוצרת תוכן וכותבת ביקורות ספרים: "הכול התחיל לפני שנה, כשאמא שלי קנתה לי סדרת ספרים שממש רציתי. אחרי שסיימתי לקרוא אותם, חיפשתי ספרים נוספים. בכיתה ז' נכנסתי לעולם הבוק טוק, קהילה בטיקטוק שיש בה שיח בנושא ספרים, וזה ממש מצא חן בעיניי. אחת הפעילויות שהייתה שם היא הגרלה שכל מי שרוצה להשתתף בה, צריך להעלות לסטורי סקירות של ספרים. היו לי כל מיני סקירות של ספרים שכתבתי אבל לא רציתי להעלות את זה בעמוד הפרטי שלי. לכן החלטתי לפתוח עמוד אינסטגרם בנושא ספרים, ולהעלות שם סרטונים, סקירות ופוסטים חמודים. במהלך הזמן, כשמספר העוקבים שלי עלה, התחלתי לפנות להוצאות ספרים לבקשות לשת''פים לסקירות. מהר מאוד חלק מההוצאות כבר פנו אליי בעצמן".
למה התחום הזה כל כך מעניין אותך?
"אני אוהבת להמליץ על ספרים שקראתי ואהבתי, להשמיע את הדעה שלי, לספר איזה ספר מצא חן בעיני, ולמה פחות התחברתי לספר מסוים. לפעמים הביקורת שלי היא לאו דווקא על ספר ספציפי, אלא קשורה לתחום כולו. למשל, אנשים חושבים שספרי רומנטיקה מתאימים לנוער, אבל בפועל לא כל ספר רומנטיקה מתאים לנו. אמנם על רוב הספרים יש סימון (על פי רוב בסוף התקציר), אבל לא בכולם. וחשוב לי להקפיד שלא לפרסם ספרים שלא מתאימים לגיל שלי ולקהל היעד שלי, בני 12 ומעלה. בנוסף, זו דרך לקרוא יותר, ולהכיר עוד אנשים. היום יש לי הרבה חברים מהבוק טוק, ויש הרבה פירגון מהסביבה".
עם אילו אתגרים את מתמודדת?
"הכי קשה זה ירידה בחשיפה לעמודים ומחסומי קריאה שקוטעים לי את הרצף העלאה. אני יכולה לומר שמאז תחילת המלחמה הראש שלי עסוק הרבה פעמים במלחמה ובחטופים, ולפעמים זה מקשה עליי בקריאה. למזלי, כשאני כבר מתחילה לקרוא אני בדרך כלל נשאבת לתוך הספר, ופעמים רבות זה עוזר לי להתנתק מהמציאות ולחיות לזמן קצר ללא דאגות ופחדים".
איך את מנהלת את הזמן שלך? יש לך הרבה ספרים לקרוא.
"אני עדיין הולכת לבית ספר, מכינה שיעורי בית ופוגשת חברים. פשוט התווסף לכך הצורך לערוך פוסטים וסרטונים ולכתוב סקירות. מבחינת סדר היום, העמודים שאני מנהלת הם חלק בלתי נפרד מהשגרה. אני נהנית לפנות זמן ולענות לשאלות ובקשות להמלצות של ספרים, להתכתב עם סופרות או לדבר איתן, לשמוע מה עבר להן בראש בעת כתיבת הספרים ולהכיר את המוציאות לאור. בדרך כלל אני כותבת ביקורת מיד אחרי שאני מסיימת לקרוא את הספר, ועורכת אותה בהתאם ללוח הזמנים שלי".
טוענים שהנוער של היום בכלל לא קורא ספרים.
"אני חושבת שזה לא נכון. גם היום וגם בעבר היו בני נוער שלא קראו ספרים. היום, בגלל החשיפה למסכים, יש תחושה כאילו אנחנו קוראים פחות, אבל אני חושבת שזה דווקא ההפך. לדעתי, בזכות הטיקטוק, האינסטגרם, והרשת בכלל, הרבה בני נוער התחילו לקרוא כי הם ראו ברשת סרטון או סקירה על ספר שנראה להם מעניין. אני ממליצה לכל אלו שטוענים שהנוער של היום לא קורא ספרים, שיגיעו לכנס ספרים, ויראו את כמות הקוראים שיש שם. הם יהיו בהלם".
