אנה
בת 38, אם לשני בנים (8, 6)
אנה נולדה וגדלה בבלארוס ועלתה לארץ לבד בגיל 20. את יוסי הכירה לפני כעשור. היא הייתה רווקה, מנהלת בחנות צעצועים, והוא גבר גרוש בן 41 ואבא לילד בן שנתיים.
"הוא הגיע עם הבן שלו למקום העבודה שלי והתחיל איתי. ידעתי מההתחלה שזה לא זה, אבל הוא התעקש אז בסוף הסכמתי לצאת איתו לדייט. תוך שלושה חודשים עברנו לגור ביחד. התגוררנו ברחוב המקביל לגרושתו והבן שלו היה אצלנו המון. גרושתו לא מאוד תפקדה באותה תקופה, ואני מצאתי את עצמי אמא לפעוט: הבאתי אותו לגן, הוצאתי אותו מהגן, טיפלתי בו. הילד קרא לי 'אמא'".
בשלב הזה היו גילויי אלימות?
"האלימות הייתה שם תמיד אבל לא הבחנתי בה. הוא ביקר אותי מלא בעבודה, קפץ פתאום באמצע ואמר 'התגעגעתי, באתי לשתות קפה'. בהתחלה זה לא היה נראה לי מוגזם. בדיעבד הבנתי שהוא רצה לדעת איפה אני נמצאת ומה אני עושה כל דקה ביום".
אחרי כמה חודשים ביחד אנה גילתה שהיא בהיריון ושקלה לעבור הפלה.
למה בעצם התלבטת?
"כי הבנתי שיחד עם הזוגיות הזו אני מקבלת גם ילד בן שנתיים, וזה לא היה פשוט. יוסי עבד כעצמאי וחזר הביתה מאוחר בלילה ולא הייתה שום עזרה, אז להביא עוד ילד לעולם? כשהוא הבין שאני בהיריון, הוא התחנן שלא אפיל את התינוק ושלא אעזוב. הבטיח לי שוב ושוב שנבנה ביחד בית, שהוא יטפל בי ובילד ושהכול יהיה בסדר".
אהבת אותו?
"לא, בשום שלב לא הייתי מאוהבת בו. נשארתי כי הייתי בת כמעט 30 ורציתי משפחה. קיוויתי שיהיה בסדר. לא היה לי מושג על העבר שלו. אף אחד מהמשפחה שלו לא טרח לספר לי לאן אני נכנסת, ואני לא חשבתי לרגע לחפש עליו מידע בעצמי. מאוחר יותר גיליתי בחיפוש פשוט ברשת שיש לו 57 רישומים פליליים: איומים, סמים... חוץ מאונס ורצח הוא עשה בערך הכול. אם רק הייתי מקלידה את השם שלו בגוגל - לא הייתי עוברת את מה שעברתי".
אחרי שבנה הבכור נולד, אנה מצאה את עצמה לבד, בלי משפחה ובלי חברות. בתהליך איטי ועקבי יוסי הרחיק את יקיריה ממנה.
"לאט-לאט הוא ניתק אותי מהמשפחה והחברים. למה את צריכה חברות? כל מה שאת רוצה את יכולה לבקש ממני. למה את צריכה משפחה? הם לא מקבלים אותי ואני לא מבין מילה ממה שהם מדברים (חלקם לא דוברי עברית). לא נסענו לאירועים משפחתיים, וגם לא הזמנו אותם אלינו".
במקביל לבידוד החברתי שכפה עליה, יוסי הגביר את המעקבים אחריה: "הבית היה עמוס בציוד יקר של העבודה שלו, אז הוא רישת את הבית במצלמות, לכאורה כי פחד שהציוד ייגנב. לקח לי המון זמן להבין שהמצלמות היו פחות בשביל הציוד ויותר בשביל לעקוב אחריי - מתי אני נכנסת הביתה, מתי אני יוצאת, האם מישהו מבקר אותי, מה אני עושה כשאני לבד. גם שיחות הטלפון איתו לא היו רגילות. הוא הקפיד להתקשר בשיחות וידאו, כדי שאראה לו בדיוק איפה אני נמצאת ואצלם לו את הסביבה שלי. כל יציאה שלי עם הילד לגינה גררה חקירה מקדימה: לאיזו גינה את הולכת? כמה זמן את מתכוונת להיות שם? ואם אמרתי שאחזור ב-17:00 ונכנסתי הביתה ב-17:10, אז הוא דרש שאסביר לו איפה ביליתי עשר דקות. הוא התחיל לעקוב אחריי לעבודה כדי לוודא שאני באמת הולכת לעבוד. כשאנשים התקשרו אליי, הוא הכריח אותי לענות על רמקול כדי שהוא גם ישמע גם את השיחה. אם העזתי לומר למי שהתקשר שאני לא יכולה לדבר כרגע, הוא פירש את זה כאילו אני מסתירה משהו והתפוצץ".
מה זה אומר "התפוצץ"?
"שובר חפצים בבית, צורח, מקלל. החלפתי שלושה טלפונים בחצי שנה כי הוא פשט שבר אותם. למעט כאפה אחת שהוא הוריד לי לקראת הסוף לא הייתה אלימות פיזית בקשר, אבל אלימות מינית, כלכלית, מילולית ונפשית הייתה כל הזמן. הוא אנס אותי יום ולילה, צרח עליי, קילל, איים ולא נתן לי לזוז מטר בלי הנוכחות שלו. היום אני יודעת לומר שככה הוא התנהל עם נשים. אני לא הייתי הראשונה. כשדיברתי עם גרושתו היא אמרה לי: כשהתחלתם לצאת ריחמתי עלייך, אבל מה יכולתי להגיד? אל תלכי איתו? הרי אם את לא היית הולכת איתו, הוא היה ממשיך להציק לי'. כשהוא מצא אותי הוא בעצם עזב אותה, עבר לקורבן הבא".
החודשים חלפו ואנה נכנסה להיריון נוסף. גם הפעם מצאה את עצמה מתלבטת אם להפיל את התינוק, וגם הפעם החליטה להשאיר אותו, אבל בשלב הזה כבר ידעה שעם יוסי היא לא מתכוונת להישאר: "חיפשתי את הטיימינג הנכון לברוח. פחדתי ממנו, וגם הייתי עמוק בתוך החובות שהוא יצר. את כל ההוצאות של הבית שילמתי - שכירות, גנים וקניות. היו לי צ'קים מפוזרים וכל כרטיסי האשראי שלי היו מלאים בהתחייבויות קדימה".
אחרי לידת הילד השני התפרצויות הזעם והמעקבים של יוסי החריפו, והובילו את אנה לפנות לראשונה בחייה לסיוע חיצוני.
"חברה התקשרה ושאלה אותי מה העניינים. עניתי 'הכול בסדר', והיא אמרה 'אל תשקרי לי, אני שומעת שלא הכול בסדר'. סיפרתי לה והיא אמרה: 'אנה, יש לך עשר דקות להתקשר לרווחה ולספר להם. אחרת - אל תפני אליי יותר'. התקשרתי לרווחה וביקשתי להתייעץ. אחרי כמה מילים הם הפנו אותי באופן בהול לעמותת 'לא לאלימות במשפחה', אמרו לי: 'תלכי לשם עכשיו!'. הייתי בתחילת יום עבודה. ניגשתי לבוס שלי, מלמלתי: 'אתה כבר פחות או יותר יודע מה קורה אצלי...' והוא ענה: 'לא פחות או יותר. אני יודע בדיוק. בכל בוקר, כשאני רואה אותך, אני אומר תודה לאל שחזרת, שאת חיה. עופי לרווחה עכשיו! אם המטומטם יתקשר, אני כבר אדע מה להגיד לו'.
"הגעתי לרווחה, דיברתי. היא אמרה לי: 'את יודעת שאת צריכה לקום וללכת, נכון?'. אמרתי לה: 'כן, אני יודעת. אני רק לא יודעת לאן'. אחרי שבוע חזרתי לפגישה שנייה. היא נתנה לי שתי אפשרויות: לעזוב לדירה שכורה ושהם יעזרו לי עם התשלומים, או להיכנס למקלט לנשים מוכות. הם יאספו אותי מהבית במועד שנקבע מראש, והוא לא יֵדע איפה אני. רציתי זמן לחשוב והבטחתי לחזור אליהם, אבל לא הצלחתי להגיע לשם שוב. בשלב הזה הוא כבר עקב אחריי 7/24".
ואז התחילה תקופת הקורונה. בטלוויזיה שודרו תוכניות רבות על אלימות במשפחה, שהתגברה מאוד באותם ימים. באחד הערבים יוסי ואנה צפו יחד בתוכנית שבה דובר על גבר אלים שאמר לאשתו 'באיזו שקית את רוצה שימצאו את הגופה שלך?' - ואז יוסי הסתובב לאנה ושאל בלי למצמץ: "ואת? באיזו שקית את רוצה שימצאו את הגופה שלך?"
הצלחת להגיב?
"לא הוצאתי מילה מהפה. פחדתי ממנו פחד מוות".
השאלה המזעזעת הזו, לצד אלימות קשה ומתמשכת, שלחה את אנה לבית החולים עם התקף חרדה בעל תסמינים של אירוע מוחי. "חצי גוף שלי היה משותק", היא מספרת בכאב. היא הגיעה לבית חולים אבל כצפוי, הוא הגיע יחד איתה, מה שמנע ממנה לקבל טיפול הולם: "הוא צרח שם והשתולל, אז חתמתי ויתור והלכתי הביתה בלי לדעת מה יש לי".
הישועה הגיעה סוף-סוף מביקור רנדומלי אצל רופאת נשים: "בגלל שהוא אנס אותי כל הזמן, פחדתי ששוב נכנסתי להיריון. הלכתי לבדיקה, והרופאה נכנסה לתיק שלי במחשב ואמרה לי: 'לא היית אצלי שנה וחצי. ספרי לי מה קורה'. אמרתי לה: 'אני לא יכולה לספר לך כלום. פשוט תעשי לי בדיקה', ואז היא דפקה חזק על השולחן וצעקה עליי: 'ספרי לי עכשיו הכול!', ואני התפרקתי לחתיכות. התחלתי לבכות וסיפרתי לה מה אני עוברת. היא אמרה לי: 'במחשב כתוב שעברת שבץ וששלחו אותך לבדיקות. איפה תוצאות הבדיקות?'. אמרתי לה שהוא לא נותן לי לעשות אותן. התשובה שלי חִרפנה אותה. מבחינתה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היא הזמינה מיד משטרה, והוא קיבל הרחקה מהבית. אותי ואת הילדים העבירו למקלט לנשים מוכות".
למרות צו ההרחקה, יוסי לא הרים ידיים. הוא המשיך לנסות להשיג את אנה בכל מיני דרכים: התקשר אליה ממספרים חסומים, שלח "נציגים" שידברו בשמו ופנה לילדים בכל האפליקציות האפשריות. אחרי שהבין שאין לה כוונות לחזור אליו, השניים התחילו בהליכי פרידה רשמיים באמצעות עורכי דין. יוסי עבר הערכת מסוכנות ונקבע בה שהוא אכן מסוכן, לכן אפשרו לו להיפגש עם הילדים רק במרכז קשר, בנוכחות עובדים סוציאליים.
"הוא בכל מקרה היה אבא על הפנים. הוא בקושי ראה את הילדים, וגם כשראה אותם לא התייחס אליהם. עכשיו יש לו הסדרי ראייה, אבל הוא לא עומד בהם. הוא קופץ לקחת אותם פעם בשבועיים-שלושה לכמה שעות, רק כשמתחשק לו, וגם אז הילדים יושבים עם הטלפון והוא בקושי מחליף איתם מילה. הוא לא מתעניין בהם, לא קונה להם מתנות, לא אכפת לו מהם.
"כשנכנסנו למקלט, הבן הגדול היה בן ארבע וחצי. הוא היה עד לכל מה שקרה בבית. היה רואה אותי בוכה, מגיש לי כוס מים ואומר: 'אמא, קומי עכשיו, את צריכה להיות גיבורה'. הוא יודע מצוין מה הוא עבר, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה. לצערי, הוא לא קיבל שום טיפול. בחצי השנה האחרונה התחלנו טיפול משפחתי מטעם הרווחה, אבל אין אפשרות לסבסד לו טיפול פרטני ואני לא יכולה לממן לו טיפול פרטי".
אנה וילדיה שהו במקלט שנה: "זה לא היה קל. נכנסנו למקום שיש בו מלא אנשים, כל אחד עם הצרות שלו והאופי שלו. יש מריבות ויש חיכוכים, אבל בכל זאת אפשר לומר שהשהות שם הרגיעה אותי. אף אחד לא עקב אחריי יותר".
מאז שיצאו מהמקלט כבר עברו שנתיים וחצי. כיום הם מתגוררים בשכירות. אנה חזרה למקום עבודתה בחנות הצעצועים, והילדים במסגרות. "אנחנו חיים", היא מסכמת. "אם יש לקח אחד מהסיפור שלי שכדאי להעביר הלאה, הוא קודם כל לדבר. גם אם את מתביישת, וגם אם את בכלל לא בטוחה שמה שאת חווה זו אלימות, תמצאי מישהו לספר לו. כשאומרים את הדברים בקול דברים מתבהרים, אסימונים נופלים ואפשר לקבל עזרה".
רבקה
בת 34, אמא לשלושה (בן 12, בת 10 ובת 7)
רבקה נולדה וגדלה בירושלים במשפחה חרדית-ליטאית. היא למדה בבית יעקב, ובגיל 21 נישאה בשידוך לגבר מחסידות בעלז.
"ההורים שלי התנגדו לשידוך הזה, כי בקהילה היה ידוע שהוא מגיע ממשפחה עם בעיות נפשיות. הוא חסיד שנאלץ לקחת אישה מחוץ לקהילה שלו כי אף אחת בתוך הקהילה לא רצתה להתחתן איתו. אני הסכמתי משתי סיבות: הראשונה, מאוד התלהבתי מכל העניין הזה של החסידות. ההבדל בין ליטאים לחסידים הוא רק בדרך שבה הם מקיימים את המצוות. החסידים מקיימים את התורה בשמחה, וזה קסם לי. אמרתי לעצמי: 'את חיה פעם אחת. אם את כבר מקיימת את המצוות, תעשי את זה עם חיוך'. הסיבה השנייה הייתה שהרב ביקש ממני. הוא אמר שאם נתחתן יהיו לי ילדים צדיקים, ועוד כל מיני הבטחות בסגנון. ומה אני מול הרב? הייתי תמימה ונאיבית ברמות-על. לא היה לי ספק בכלל שמה שהרב אומר יתקיים".
לפני האירוסים הם נפגשו בסך הכול שלוש פעמים: "בכל הפגישות הוא דיבר בלי הפסקה על נתינה ועל טוב לב ועל עזרה לזולת. לא חיפשתי עניין אישי או משיכה. לא הייתי בעניינים האלה בכלל. רציתי בן אדם טוב ואבא טוב לילדים".
מהר מאוד רבקה גילתה שהגבר שקשקש שעות על טוב לב ונתינה לאחר הוא אדם מסוכן, אובדני ואלים.
"בתחילת הנישואים לא הייתה אלימות פיזית אבל הייתה המון אלימות מינית, אונס בלי הפסקה. מלמדים אותך שאישה כשרה עושה רצון בעלה, ומה שהבעל אומר זה קדוש. בפעם הראשונה הוא רצה לענג אותי ואני לא רציתי, אז הוא עשה את זה בכוח ואני בכיתי. הוא ממש נעלב מהתגובה שלי והלך לכעוס בסלון, ואני הייתי אכולת רגשות אשם. למה אני לא האישה הכשרה הזו שעושה רצון בעלה? ידעתי שיש דבר כזה 'אונס', אבל לא תפסתי שהוא יכול להתקיים גם בתוך נישואים. הרי אני כבר שלו, אז מה קשור אונס? רק בהמשך, כשזה כבר הפך לאונס ברוטאלי, הבנתי שזה לא בסדר. כך יצא שבמשך תקופה ארוכה הוא אנס אותי, ואני ביקשתי סליחה על זה שאני מנסה להתנגד. הוא גם היה נוגע בי כל הזמן. עובר לידי וצובט אותי בצורה כואבת, כאילו בצחוק. הייתי אומרת לו שזה לא נעים לי, והוא היה צוחק ועושה את זה שוב, עוד יותר כואב. שבע שנים חייתי איתו, ושבע שנים הוא נגע לי בגוף בלי הפסקה. הגוף שלי לא היה שייך לי בכלל בשנים האלה".
מלבד האונס המתמשך, רבקה חוותה התעללות נפשית קשה: "הוא לא נתן לי לישון מהיום הראשון שהייתי איתו. הוא פשוט דיבר כל הזמן, עשה כל מה שהוא יכול כדי שלא אירדם. לו לא הייתה בעיה להישאר ער כי הוא לא עבד בכלל, ואני עבדתי במשרה מלאה. אני לא יכולה להסביר מה זה אומר לא לישון במשך שבועות. זה הביא אותי למצב נוראי. היו לי סחרחורות והייתי חלשה פיזית. היום אני מבינה שזו דרך נוספת לשלוט בך, כמו להרחיק אותך מהמשפחה. במקביל, הוא עשה כל מיני דברים קטנים שמערערים לך את השפיות: נגיד את שמה מפתחות על השולחן, הולכת לשירותים, חוזרת ומגלה שאין מפתחות. כשאת מחפשת אותם בכל הבית, הוא הולך אחרייך ואומר לך שאת מבולבלת ולא שמה לב למה שאת עושה ופסיכית, ואז את חוזרת לשולחן - ופתאום הם שם. או נגיד, את קונה שני מצרכים לעוגה, והוא זורק אחד לפח בלי שתראי ואת מתחילה להשתגע, אומרת לעצמך: 'רגע, קניתי שניים, לא?'. הוא עשה המון קטעים כאלה, העלים דברים ואז האשים אותי. במעון גיליתי שאני לא היחידה שעשו לה את זה. גברים מכים משחקים לך במוח".
האלימות הפיזית הגיעה כשהילדים נולדו. כשהבכור היה בן שנתיים, הוא נתן לו מכה חזקה שממש העיפה אותו. רבקה המבוהלת הלכה להתייעץ עם הרב.
"הוא ממש התעקש שהכול בסדר. הוא אמר לי שבגלל שאני לא מתוך הקהילה, אני לא מבינה את הכללים. דורי-דורות אחורה, הסבים של הסבים שלנו חינכו בצורה כזו, וכך זה צריך להיות: חושך שבטו שונא בנו. זה היה הסיוע שקיבלתי מהרב".
בחסות הרב, בעלה המשיך להכות את ילדיהם, וכשניסתה להגן עליהם חטפה בעצמה. במקביל לאלימות הקשה, הוא גם הפגין אובדנות בתדירות גבוהה: "הוא כל היום דיבר על התאבדות או רצח או שניהם. היה לוקח סכין מטבח, מצמיד אותו לגרון שלו ואומר לי שהוא קודם יעשה את זה לילדים, כדי שאני אראה את זה מול העיניים, ואחר כך לי, ורק אז, אחרי שכולנו מתים, הוא יוכל להתאבד בשקט".
נורא.
"ממש. הוא פגע בילדים פיזית כל הזמן. המכות שלו תמיד היו סכנת חיים. פעם אחת, בקטע של צחוק, הוא התיישב לבן שלי על הראש. הילד היה אז בן שש, והוא התיישב עליו עם כל כובד הגוף, כך שלא הייתה לו אפשרות לנשום. התחלתי לצרוח בטירוף. כשהוא ירד ממנו סוף-סוף הילד היה אדום כולו, השתעל ובכה ממש. בעלי צחק על ההיסטריה שלנו ואמר: 'מה, באמת חשבת שאני אהרוג אותו? אני אבא שלו', ואז נעלב וכעס. בכל אירוע כזה שאלת את עצמך אם זה ייגמר במוות. אף פעם לא הרגשתי כאב כשהוא הכה אותי, כי הייתי במקום של סכנת חיים. ידעתי שכואב לי, אבל רק כמה שעות אחר כך הרגשתי כאב. למזלי ברחנו לפני הקורונה, תקופה שבה משפחות ישבו בבית חודשים. אם היינו נשארים איתו 7/24 בבית בקורונה, אני נשבעת לך שלא הייתי פה היום כדי לדבר איתך".
מסכת ההתעללות הגיעה לקצה כשרבקה קיבלה טלפון מהעובדת הסוציאלית בבית הספר שבו למד בנה: "היא אמרה לי, 'תקשיבי, אני לא מאבחנת, אבל להערכתי הבן שלך סובל מפוסט-טראומה'. אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לענות לה: 'לא פוסט-טראומה אלא טראומה, והטראומה הזאת גרה אצלנו בבית'. ידעתי מיד שהילד במצב הזה אך ורק בגלל אבא שלו. סיפרתי לה הכול, והיא לקחה אותי למישהי מהרווחה. כשהגענו תיארתי לעובדת הסוציאלית שישבה שם את שבע השנים האחרונות של חיי. כשסיימתי היא דיברה עם מישהו בטלפון ואמרה לו: 'שומע? יש לי מקרה מאוד קשה של חמישה סוגי אלימות', ואני יושבת שם בחדר וחושבת לעצמי 'וואי, איזו מסכנה. מי זאת?'. לא קלטתי שהיא מדברת עליי. הייתי כל כך מנותקת מהסיטואציה. למחרת בבוקר, אחרי הלילה הכי מפחיד שהיה לי בחיים, כבר הגעתי למעון".
ספרי לי על המעון.
"הייתי אחד המקרים הכי קשים שהיו שם, אחת הנשים הכי פגועות עם הילדים הכי פגועים. בשבועות הראשונים אי אפשר היה לשכנע אותי לצאת החוצה. במעון התבוננתי כל הזמן על הנשים סביבי וניסיתי להבין איך הגעתי לפה. הייתה לי סטיגמה נוראית על נשים מוכות. חשבתי שכולן מגיעות ממשפחות שבורות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. אני הגעתי ממשפחה טובה ואמידה עם שם ומעמד. גיליתי שזה לא משנה. היינו בסך הכול 12 נשים ממקומות שונים, והיו המון דברים משותפים בינינו. זה מדהים כמה המחשבה הצלולה שלך משובשת אחרי שנים של אלימות. יושבת לידי אישה יפה, חכמה, חמודה, הכול אצלה בסדר, והיא הגיעה למקלט אחרי שבעלה ניסה לרצוח אותה והצליחו להציל אותה ברגע האחרון. היא יושבת שם ובוכה שהיא רוצה לחזור אליו, מתחננת. ואת שואלת 'למה לחזור?', והתשובה היא 'במקלט הוא בטוח ימצא אותי ויהרוג אותי, אבל אם אני אחזור הוא לא יהרוג אותי'. אז אומרים לה: 'אבל הנה - הוא ניסה. בפעם הבאה הוא יצליח'. שיקול הדעת כל כך מוטעה, כל כך לקוי".
רבקה וילדיה שהו למעלה משנה במעון, ולאחר מכן כחצי שנה בדירת מעבר. בעלה נעצר, נלקח לחקירה והכחיש הכול. התלונה נגדו אמנם לא נסגרה, אולם בהיעדר ראיות, הסיכוי שישלם על מעשיו נמוך.
"לא תיעדתי כלום אף פעם, כי לא חשבתי שמישהו לא יאמין לי. חשבתי שאני פשוט אספר הכול וזהו, מה הבעיה? לא הכרתי את המערכת, ולא היה לי מושג שצריך לאסוף ראיות. אפילו לא הבנתי שאני אישה מוכה, אז איך אפשר לאסוף לזה ראיות? מה שכן, הגדול התחיל לאחרונה לדבר על מה שאבא שלו עשה לו, אז הגשנו נגדו תביעה נוספת. אני ממשיכה במאבק".
הילדים רואים אותו כיום?
"לא. בהתחלה הוא ביקש משמורת משותפת וטען לניכור הורי, שאני מרחיקה ממנו את הילדים. במשך שנה שלמה הילדים פגשו אותו במרכז קשר, בנוכחות עובדים סוציאליים, וכשהם יצאו משם הם עשו בתחתונים. פעם אחת הילד עשה קקי במכנסיים. קקי! החרדה הייתה כל כך גדולה שהוא איבד שליטה בסוגרים. למזלי, גם ברווחה הבינו שילד לא מחרבן על עצמו סתם אז הם הפסיקו את הביקורים האלה עד שהאבא יעבור הערכת מסוכנות. לשמחתי, הוא מסרב לעבור אבחון כזה ובית המשפט מצדד ברווחה. נכון לעכשיו, הילדים לא ראו אותו כבר שנה וחצי והם ממש פורחים בלעדיו. הבן סובל מפוסט-טראומה קשה אבל הוא השתקם מדהים".
איפה המשפחה שלך בסיפור?
"המשפחה כיום מאוד תומכת ועוזרת. אנחנו מדברים על מה שהיה, בוכים ביחד. יש לי הורים נפלאים ושני אחים. לא סיפרתי להם דבר כל השנים האלה. רק כשעברתי למקלט סיפרתי להם, וזה היה משבר גדול עבורם. הרגשתי שזו סכנת חיים לספר, אני אפילו לא יודעת למה. זה מזכיר לי שכשהייתי במשטרה החוקרת צעקה עליי: 'שנים שתקת! למה שתקת?'. הרגשתי שהיא חושבת שאני מפברקת, ועדיין יצאתי משם עם השאלה הזאת והסתובבתי איתה במשך שבועות. למה שתקתי? למה לא שיתפתי את המשפחה שלי? אני לא יודעת. הרגשתי שכולנו נמות אם אני אספר. פחדתי כל כך".
כיום היא מתגוררת עם ילדיה בדירה שכורה, עובדת במשרה מלאה במקצוע חדש שרכשה אחרי שיצאה מהמקלט ומפרנסת את ילדיה בכוחות עצמה: " אני סוגרת את החודש לבד, ואני מאוד גאה בזה. אין לי פלוס בבנק, אבל גם אין לי חובות".
את עדיין דתייה?
"אני מאוד מאמינה באלוהים ויש לי כבוד והערכה ואהבה לדת, אבל זה לא מתאים לי היום. אני לא שומרת מצוות, והילדים לומדים בבית ספר חילוני".
את רוצה זוגיות חדשה?
"תראי, איבדתי אמון בכל אדם בעולם בערך חוץ מהמשפחה שלי, אבל היום אני כבר יודעת לזהות אנשים וסומכת על עצמי שזה לא יקרה לי שוב. כשהייתי במקלט אמרתי שלא אתחתן יותר לעולם, אבל עכשיו אני כן רוצה. כבר כמה חודשים אני יוצאת עם מישהו שחברה הכירה לי, וכבר סיפרתי לו הכול על העבר שלי. תגידי, אני יכולה לשאול אותך משהו?"
בטח.
"אמרת שזו כתבה ליום האישה. זה מאוד מרגש אותי, אבל אני לא בטוחה שאני מתאימה. כאילו... אני השראה? השראה למה? השראה למי? מה כבר יש מה לשמוע ממני?"
קו החירום של עמותת לא לאלימות נגד נשים פועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע ונותן מענה במגוון רחב של שפות בטלפון 6724*
כמו כן ניתן לפנות אנונימית באמצעות "כפתור הפרפר", דרך אתר ואפליקציית ynet, ולהתכתב עם מתנדבות העמותה, מבלי להשאיר עקבות בהיסטוריה של המחשב או הנייד.
פורסם לראשונה: 08:13, 08.03.24
