ערב החג הוא זמן של עצירה, התכנסות ומשפחתיות, מעין ריטואל שחוזר מדי שנה ומספק לנו קביעות ויציבות. חג הפסח מדבר על יציאה מעבדות לחירות ומארעיות לקביעות, אבל השנה אנחנו מגיעים אליו כשיש לנו חטופים בעזה, נרצחים וחללים, פצועים בגוף ובנפש ועננה של חוסר וודאות שמתנוססת מעל ראשנו. ישראלים רבים פוסעים לתוך החג הזה עם רגשות מעורבים של כבדות, מועקה ואשמה לצד כמיהה, בקשה וצורך לשמר טעם של חיים, המשכיות ותקווה.

להתמודד עם רגשות אשם

ערב החג גורם לרבים מאתנו לחוש אשמים: באיזו זכות אנחנו מציינים עכשיו את החג? מאיפה התעוזה לחגוג את ליל הסדר בשעה שגברים ונשים נמקים כבר למעלה מחצי שנה בשבי חמאס? איך אפשר בכלל לקרוא בהגדה, לשתות יין ולשיר שירים כשבשולחנות של משפחות רבות יש כיסא אחד ריק ששייך לאהוב שנלקח מהם בטרם עת?
פני החברה הישראלית כפי שנראית בליל הסדר 2024
(צילום: שמוליק דודפור)
רבים מאתנו נושאים עמם את אשמת הניצול – תחושת אחריות ואשמה בעקבות מוות, פציעה או חטיפה של אחרים, על כך שזה קרה להם ולא לנו. כמו כן, כולנו חווינו איזושהי פגיעה מוסרית בשבעה לאוקטובר – פגיעה בקוד המוסרי הפנימי שלנו, כתוצאה מכך שעמדנו חסרי אונים מנגד ולא יכולנו לסייע ולהציל. אף שאנו מכירים בכך שבאופן רציונלי לא היה בידינו לשנות את המציאות, עצם היותנו עדים למתרחש, מספיק כדי להפעיל אצלנו את כפתורי האשמה והבושה, הכעס ותחושת הכישלון.

איך מתמודדים עם המורכבות?

לשמור על השייכות אחד ממרכיבי החוסן הוא תחושה של שייכות, וערב החג בהחלט מזמן אותה. דווקא בתקופה שבה הכול ארעי, יש משהו מאוד שומר ומגן בריטואל ובמסגרת. אנחנו צועדים בדרך קשה ומאתגרת אך יש בצידה גם "מעקה" אנושי שניתן לאחוז בו כדי להחזיר את שיווי המשקל. אנשים קרובים בחיים שלנו, טקסים, חגים, תחביבים - אלו הם סוגים שונים של "מעקות בטיחות", דברים קבועים ויציבים להיאחז בהם. סדר פסח יכול לענות עבורנו על הצורך של כולנו בחיבור לאחרים וחיבור לעצמנו.
המלחמה פגשה אותנו במקום מפולג ונדמה שהפילוג הזה מרים ראשו גם בעת הנוכחית. אל לנו לוותר כל כך מהר על הזדמנויות לחיבור, קשר ושייכות.
לשדר יציבות לילדים זה לא רק עבורנו, זה גם עבורם. חשוב לשמור על השגרה והמסורת גם עבור הילדים. ילדים מחכים לחגים, הם אוהבים את המפגשים המשפחתיים ואל מול המציאות הכאוטית שהם חווים מתקופת הקורונה ועד היום, יש משהו מארגן עבורם כשאירועים דוגמת ליל הסדר מתקיימים כסדרם. הם יהיו שם, יתלבשו חגיגי, יחפשו את האפיקומן, ידקלמו מה נשתנה ויתמסרו למאורע. הילדים שלנו חשופים למציאות חיינו בין אם במסרים הגלויים ובין אם במסרים הסמויים. הם חיים את המתרחש וזקוקים לנו לחוויה של ביטחון ורגיעה. הידיעה שזה תפקידנו כמבוגרים, לספק את היציבות הזאת עבור ילדינו, שמה אותנו כמו "בתפקיד" ונותנת לנו משמעות רבה בעצם האחריות שלנו כלפיהם.
2 צפייה בגלריה
ליל הסדר
ליל הסדר
חוויה של ביטחון ורגיעה. ליל הסדר
(צילום: shutterstock)
לציין את החג – אבל אחרת מנעד האפשרויות לציין את החג הוא רחב וניתן (שלא לומר כדאי) לגלות גמישות בתוך הטווח. אין הכרח לעשות את הדברים כתמול שלשום אלא לבדוק מה מתאים לנו. כיצד אנחנו יכולים, מצד אחד, לשמור משהו מהאיכות של החג המוכר ומצד שני, לשנותו כך שבכל זאת יהיה אחר ומותאם למציאות המורכבת.
חלק מהמשפחות יבחרו למשל לא לקרוא את ההגדה במלואה (או בכלל), או לא לשיר שירים. אפשר להזכיר את החטופים באמצעות צלחת ריקה או כיסא ריק סביב השולחן. אפשר להתכנס בהרכב שונה מהרגיל או בהרכב מצומצם. אפשר לעשות התאמות, להחליט מה כן ומה לא. כל אחד ומה שנכון לו בתקופה הזו.
לדבר על הקושי ולחוות אותו ביחד אין צורך להעמיד פנים שמדובר בחג שגרתי ושעולם כמנהגו נוהג. אפשר להנכיח את המורכבות גם בערב החג עצמו, וגם לתווך את זה לילדים. ייתכן שבתוך ארוחת החג יהיו רגעים שבהם לפרקים נתמסר לשיח המשפחתי ולרגעים של הנאה, ואז ברגע אחד העצבות "תנחת" ונרגיש כאב גדול וריק אינסופי. לא צריך להיבהל מזה. נהפוך הוא. אפשר בהחלט לדבר על זה ולהיות ביחד עם כל מה שיעלה. הידיעה שאנחנו לא לבד עם הקושי מהווה נחמה. תחושות של אחידות ושותפות מהוות "בלם זעזועים" במצבים של קושי, וניתן בהחלט לחתור למגע עמן.
להימנע משיפוטיות ישראלים רבים, בעיקר המבוגרים שבהם, בחרו להימנע מחגיגות פורים השנה. אלה שבחרו, למרות הכול, לציין את החג עם תחפושת במסיבה כלשהי - נתקלו בביקורת על היותם אדישים לכאבם של אחרים ומנותקים מסביבתם.
2 צפייה בגלריה
ליל הסדר
ליל הסדר
האם זה אומר שזנחנו, ששכחנו? שזה לא חשוב לנו?. ליל הסדר
(צילום: shutterstock)
אנשים נוטים להיות שיפוטיים כלפי עצמם, וגם כלפי זולתם, כשהם מציינים רגעים של שמחה והתנתקות בימים כאלה. כשאנחנו לא חושבים על "המצב" לשעה, האם זה אומר שזנחנו, ששכחנו? שזה לא חשוב לנו? כמובן שלא. ההיפך מהאשמה (כלפי האחר) או מאשמה (כלפי עצמי) היא לאמץ לעצמנו מעין הרשאה לעמוד מאחורי הדרך שבה אנחנו בוחרים לציין השנה את החג. יש שיחגגו את ליל הסדר במלואו ויש יציינו אלמנטים ממנו ויש שיעדיפו לבצע פעילות חלופית. אנחנו אנשים שונים עם צרכים שונים ורצונות מובחנים וזה בסדר. ככל שנשכיל להיות בחמלה וקבלה כלפי העובדה זו, כך נצליח להיות שלמים ומפויסים עם עצמנו ועם זולתנו.
להיות ולא לחדול מאז שפרצה המלחמה, כולנו מתאמנים בלהחזיק מנעד של רגשות שלעתים מנוגדים זה לזה: שמחה ועצב, חרדה וביטחון, גאווה ובושה. הדרך לצלוח את מחנה האימונים הזה היא להשתדל שלא לבחור צד. כלומר, לא לבחור ברגש אחד על פני האחר. פחד הוא לא ההיפך של ביטחון, כאב הוא לא ההיפך של כוח או חוסן ואובדן הוא לא ההיפך של התפתחות. העובדה שאנחנו מציינים את חג הפסח אין משמעה ששכחנו או זנחנו את החטופים, המשפחות השכולות והפצועים. כדי שנשרוד, חיוני לנו לתרגל את מיומנות החזקת המורכבות.
"החיטה צומחת שוב" זה הנרטיב שלנו שמשקף את בחירתנו להמשיך ולהתקיים, להמשיך ולהיות. אולי דווקא עכשיו יותר מתמיד, כשאנחנו בצוק העתים, שאלת ה"להיות או לחדול" עומדת לפתחינו ביתר שאת. ואם בחרנו בלהיות, ואם הגדלנו לעשות ואף בחרנו בלחיות – אזי שלקחנו על עצמנו משימה מורכבת: לציין את החיים, את השגרה, את התפקוד ותוך שכך, לא לעצום עיניים מול מה שאבד, מול הכאב והסבל. להבין שלא מדובר בניגודים אלא בדרך. דרך שאם אנחנו רוצים להמשיך ולהלך בה, אנחנו צריכים להתאמץ ואפילו בכוח (ובעוד יותר כוח) לראות את הפרחים בצידה, את הירוק והפורח, את האנשים הטובים שהיא מזמנת ואת האור שמפיח תקווה גם מבעד לחשיכה.

רונה אקרמן היא עו"ס ופסיכותרפיסטית, סמנכ"ל קשרי חוץ בעמותת מרכז אלה להתמודדות עם אובדן, טראומה ומשברי חיים
עמותת מרכז אלה נמצאת כאן עבור מי שמרגיש או מרגישה קושי וכאב עקב אירועי המלחמה. ניתן לפנות לתיאום טיפול נפשי או להשאיר הודעה כתובה בוואטסאפ שמספרו 050-6644000