"אמא, אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי"
דלית רם אהרון, נשואה ואם לשלושה (בני תשע, שבע וארבע), קיבוץ ניר עוז
"באותו בוקר שבו אירע הטבח הנורא היינו אמורים לחגוג יום הולדת לבן שלי, וכל המשפחה תכננה להגיע לקיבוץ. ב-06:30 בבוקר נשמעה התרעת 'צבע אדום' וכולנו נכנסנו לממ"ד. אנחנו כבר מורגלים בירי רקטות, אבל הפעם האזעקות לא פסקו לרגע, וכך גם הדי הפיצוצים והנפילות. הבנו שלא מדובר באירוע שאנחנו מכירים, ובשלב מסוים בן זוגי יצא במהירות מהממ"ד כדי להביא את הניידים שלנו, בקבוקי מים וקצת נשנושים. באותו רגע לא דמיינו שההחלטה הזאת תציל אותנו במשך כל השעות שבהן שהינו בממ"ד".
רם אהרון היא בת קיבוץ ניר עוז. ההורים שלה, שניהם סיעודיים, התגוררו אף הם בקיבוץ יחד עם שתי המטפלות שלהם. בית הוריה היה בין הראשונים שאליהם פרצו מחבלי חמאס במתקפה הרצחנית באותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר.
"כשהם הגיעו להורים שלי עדיין לא הבנו בכלל את עוצמת וגודל האירוע. ידענו שמסתובבים מחבלים בקיבוץ כי אחד מחברי כיתת הכוננות כתב את זה בוואטסאפ, חלקם במדי צבא, ושצריך לנעול את הבתים ולהיזהר, אבל לא הבנו בכמה מחבלים מדובר ובעיקר לא הבנו שאין צבא", היא מספרת. "ניסיתי לצלצל לכל מי שחשבתי שאולי יכול לעזור להורים שלי, אבל אף אחד לא ענה לי.
"בשלב הזה עדיין הייתי בטוחה שהמחבלים נמצאים רק בבית של ההורים שלי, אבל אז התחילו להגיע הודעות אימה מכל התושבים בקיבוץ שגם אצלם יש מחבלים שמנסים לפרוץ לממ"ד, שורפים את הבתים, יורים לכל עבר וזורקים רימונים על החלונות. אף אחד לא הבין איפה הצבא, וזה היה הרגע שבו הבנתי שאנחנו לבד, והתחלתי להדריך את המטפלות של ההורים איך להחזיק את הדלת של הממ"ד, ואחר כך הן אמרו לי שבזכות זה הם ניצלו. כל שאר הבתים בשורה שלהם נפגעו, ורוב התושבים שם נחטפו או נרצחו".
במקביל לניסיון לסייע להוריה, היא נאלצה להרגיע את ילדיה בזמן שבעלה אוחז בידית הממ"ד החשוך בכל כוחו בניסיון למנוע מהמחבלים שנכנסו גם לביתם לחדור פנימה. "הבת שלי, בת ארבע, לא הבינה מה קורה והתחילה לצעוק, וכל זה בזמן שאנחנו היינו חייבים להיות בדממה מוחלטת. הנחתי יד על הפה שלה והתחננתי שתהיה בשקט, כאילו שאנחנו בשואה. היא נעלבה מזה, הלכה למיטה ונרדמה, ולמעשה בכל הזמן שבו המחבלים היו אצלנו בבית היא ישנה. כנראה שזה היה מנגנון הגנה וזה היה מזל גדול. את שני הבנים חיבקתי חזק, וביד השנייה ניסיתי להזעיק עזרה, אבל לא היה ממי".
בתוך רגעי האימה והכאוס המחרידים, היה גם את המשפט ההוא של בנה הבכור שנחרת במוחה ושבר את ליבה. "הוא אמר לי: 'אמא, אני לא רוצה למות ביום ההולדת שלי'. באותו רגע אמרתי לו שאני מבטיחה שכשנצא מפה, נחגוג לו את יום ההולדת הכי טוב שיכול להיות, ונחגוג את החיים. היה לי חשוב שאפילו שהיינו באותן שעות במקום הכי מסוכן שיש ללא הגנה, שלילדים יישאר עוגן כלשהו ושהם יידעו שאנחנו תמיד נעשה הכול כדי להגן עליהם, לא משנה מה. וזו גם הסיבה שהחלטנו שכל עוד יהיה איום באזור לא נחזור לניר עוז, אבל נישאר יחד עם הקהילה ונלך איתה לכל מקום".
דלית רם אהרון ושני ילדיה בממ"ד בביתם שבקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר
(צילום: דלית רם אהרון)
שעה שלמה היו המחבלים בביתם, במהלכה חירבו את הבית ובזזו מכל הבא ליד. "בדיעבד הבנו שהיה לנו 'מזל', אלינו נכנסו הבוזזים - שאחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים לפרוץ את הממ"ד הם ויתרו והסתפקו בגניבת חפצים, דרכונים, ארנקים ופירוק של הבית. בין המחבלים שמענו אפילו קול של ילד.
"היה רגע שבו הם התחילו לקדוח, ועד עכשיו לא ברור לנו מה היה פשר הקידוח הזה. היה גם פחד שהם מלכדו את הבית. אחד הרגעים המלחיצים היה כשנגמרו לנו הסוללות בטלפונים הניידים; המשפחה הייתה מבוהלת וביקשה לדעת מה קורה, אני הייתי בקשר עם ההורים שלי כל הזמן ופחדתי שאם לא אדריך את המטפלות, המחבלים, שהקימו בבית שלהם מפקדה ממש ופתחו שם שולחן, יצליחו לחדור לממ"ד. היה גם חשש שלא יצליחו לסייע לנו ולהוציא אותנו מהבית. הבנו שאין ברירה והחלטנו שבן זוגי ייצא מהממ"ד לכמה שניות כדי להביא את המטענים. הילדים פחדו מאוד, הקטנה פיתחה חרדת נטישה בעקבות האירוע הזה".
בימים אלה בני משפחת רם נמצאים במלון באילת, יחד עם שאר שורדי הטבח מהקיבוץ. בימים האחרונים החלה לפעול 'מערכת חינוך' במלון, ועבור ההורים מדובר בהקלה גדולה. "לבת שלי היה קשה מאוד לעזוב אותנו בהתחלה ולהיכנס למסגרת בלעדינו, אבל לאט-לאט היא מצליחה לשחרר. אנחנו מדברים ומנסים להסביר את הדברים באופן שיהיה לה הכי קל להבין", אומרת רם אהרון.
"אתמול, למשל, היא סיפרה לי שהיא חלמה שיש 'צבע אדום' ושהיא נורא פחדה והתעוררה ובכתה, אבל אף אחד מאיתנו לא שמע אותה. אמרתי לה שבפעם הבאה שקורה כזה דבר שתעיר אותנו מיד, ושאנחנו תמיד כאן ותמיד נעשה הכול כדי להגן עליה ועל האחים שלה. היא גם מדברת לא מעט על הפחד שלה מכך שהיא תיפצע או תיהרג. על אריאל (בנה של שירי ביבס שנחטף יחד עם אימו ואחיו כפיר, בן התשעה חודשים - א"ה), החבר הכי טוב שלה - היא עדיין לא שאלה.
"כשהמחבלים היו בבית הנחתי יד על הפה של הילדה ולחשתי לה שתהיה בשקט, כאילו שאנחנו בשואה. היא נעלבה, הלכה למיטה ונרדמה. כנראה שזה מנגנון הגנה, וזה היה מזל גדול. חיבקתי חזק את שני הבנים וביד השנייה ניסיתי להזעיק עזרה, אבל לא היה אף אחד"
"זה לא פשוט להכיל ילדים שחוו טראומה כזאת, בטח בימים הראשונים אחרי האירוע כשכולנו היינו במצב של שוק טוטאלי. גם אחרי שפינו אותנו לא יכולנו לדבר ולעבד את האירועים, כי עדיין היינו בגן ממוגן כשבקיבוץ הסתובבו מחבלים, ענני שריפה וריח שרוף כיסו הכול וקולות הירי והרקטות לא פסקו. מרגע שהגענו למלון עטפו אותנו וזכינו למערכת תמיכה מדהימה - גם מצד הצוות וגם מצד בני קיבוץ שכבר לא גרים בניר עוז, אבל עזבו הכול והגיעו כדי לתמוך בנו. הילדים עטופים ומצליחים לישון בלילה, ואנחנו נוטלים כדורי שינה וכמובן נעזרים גם בפסיכולוגים ובעובדים סוציאליים".
לצד כל זה, גם היא יודעת שהעובדה שהיא ומשפחה נותרו בחיים אינה מובנת מאליה. "אחד מתוך ארבעה מחברי הקיבוץ נחטף או נרצח. אין כמעט משפחה מניר עוז שיצאה בשלום מהטבח הזה, וברור לי שזו 'רולטה רוסית' - אם במקום הבוזזים היו מגיעים אלינו מחבלים מקצועיים יותר, כנראה שגם אנחנו היינו נפגעים. התחושה של 'אשמת הניצול' קיימת, ויש רגעים שבהם אני תופסת את עצמי מסתכלת על הילדים, מחבקת ומנשקת אותם ואומרת לעצמי: 'תודה לאל שאתם איתי. תודה, תודה, תודה'. אני מבינה כמה מזל היה לנו וכמה זה לא מובן מאליו".
"הילדים מפחדים שהמחבלים יחזרו כדי להרוג אותם"
דורין ראי, נשואה ואם לשלושה (בן עשר, בת תשע ובן שבע וחצי), קיבוץ ניר עוז
"המטח באותו יום שבת היה ארוך במיוחד. היינו כולנו בממ"ד והילדים ישבו על שמיכה שפרשתי בין המיטה לבין הארון, כמה שיותר רחוק מהחלון. כיסיתי אותם בשמיכת פוך, אף שבשלב הזה עדיין לא הבנתי שחוץ מרקטות, נכנסו לקיבוץ גם מחבלים", משחזרת ראי, המתגוררת עם משפחתה בניר עוז כבר 13 שנים.
"תוך כמה שניות התחלנו לשמוע יריות, ואני זוכרת שחשבתי שזה מאוד מוזר שיש גם 'צבע אדום' וגם יריות בגדר. הירי נשמע קרוב מאוד, כאילו יורים לנו מחוץ לחלון. ברגע הזה יצאתי מהממ"ד כדי להכניס את הכלבות שלנו הביתה, הן מסרבות להיכנס לממ"ד, ולהביא לנו אוכל ומים. בהמשך יצאתי עוד כמה פעמים כדי לבדוק שהן בסדר, ואז קלטתי שהתריסים בחלון של הסלון סגורים מעט והרשת זזה. הייתה לי תחושה שמישהו ניסה להיכנס הביתה, וחשבתי שאולי הוא נבהל מהכלבות והלך. התלבטתי אם להכניס אותן בכל זאת לממ"ד, ובדיעבד טוב שלא עשיתי את זה כי זה היה לוקח הרבה זמן ורוב הסיכויים שהייתי נפגעת".
כשהיא חזרה למשפחתה שהייתה בממ"ד, היא הבינה שלא דמיינה. אכן מישהו ניסה לפרוץ לביתה. "אחד מחברי כיתת הכוננות כתב הודעה בוואטסאפ הקבוצתי שיש מחבלים באזור המרפאה, וביקש שננעל את הבתים ולא נפתח לאף אחד. עברו כמה שניות ושמענו קולות ירי עוצמתיים בתוך הבית. המחבלים ירו בדלת ובחלונות, פרצו פנימה והתחילו לצרוח בערבית 'אללה אכבר'. התחושה הייתה שיש צי שלם של מחבלים בתוך הבית".
בזמן שבעלה אחז בדלת הממ"ד בעוצמה, היא החליטה לספר לילדיה מה מתרחש. "הם היו מפוחדים והתחילו לבכות ולכסות את עצמם בשמיכה, וסירבו להוריד אותה. היה שלב שהתחננתי בפניהם שיורידו את השמיכה מדי פעם, כי הם היו אדומים ופחדתי שייחנקו".
המחבלים, היא מספרת, נכנסו ויצאו כמה פעמים בזמן ששהו בבית. הם ניפצו את הוויטרינות ולא הפסיקו לצרוח ולירות. במקביל, הם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד, וכמעט הצליחו, אבל בעלה אחז בדלת בעוצמה ששמורה רק לאנשים שנמצאים תחת איום קיומי. היא חיבקה את הילדים וחששה לשלום הכלבות שנותרו בחוץ.
"הילדים מפחדים שהמחבלים יחזרו להרוג אותם כשהם ישנים. הבת שלי כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה הרגו את תמר ואת הילדים שלה? ולמה הרגו את ג'וני?', היא שואלת אם חברה שלה שנרצחה סבלה לפני שהרגו אותה ודואגת לחברה אחרת שנחטפה"
"היינו נצורים בממ"ד מ-06:30 בבוקר עד 19:30. כשהצבא הגיע לחלץ אותנו, פחדנו מאוד לפתוח להם. הבת שלי צרחה והתחננה שלא נפתח, היא הייתה בטוחה שאלה מחבלים שהגיעו שוב כדי להרוג אותנו. כשפתחנו את הדלת בסוף, החייל המקסים הסתכל לה בעיניים והתנצל שהם הבהילו אותה. הוא הסביר לה שהם הגיעו כדי לשחרר אותנו, וביקש שנמהר כי בחוץ התנהלו קרבות, היו מחבלים והיה ירי של רקטות".
בדומה למשפחת אהרון, גם משפחת ראי שהתה בגן הממוגן בקיבוץ עד לשעות הערב ביום שלמחרת וכעת הם שוהים יחד עם שאר ניצולי הקיבוץ במלון באילת, ובאורח פלא גם עם שתי הכלבות שנמצאו לאחר שהמחבלים ניסו לקחת גם אותן לעזה. "כולנו בטראומה. הילדים, וגם הכלבות שלנו, נרתעים מכל רעש קטן. בן זוגי היה בין אלה שהסתובבו עם החיילים בשטח ואספו חלק מהגופות של התושבים. הוא ראה שם חברים אהובים שלנו, חלקם נורו בכל חלקי גופם וחלקם נשרפו בעודם בחיים, ומאוד קשה לו", היא מספרת.
6 צפייה בגלריה
''בן זוגי החזיק את דלת הממ"ד במשך 12 שעות, והיו רגעים שהמחבלים כמעט הצליחו לפתוח אותה''
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"במהלך היום הילדים נמצאים במסגרות, ועם החברים שלהם מהקיבוץ, והקושי הגדול מגיע בעיקר לפני השינה; הם מפחדים שהמחבלים יחזרו להרוג אותם כשהם ישנים. הבת שלי כל הזמן שואלת אותי: 'אמא, למה הרגו את תמר? ולמה הרגו את הילדים שלה? ולמה הרגו את ג'וני? הוא היה כל כך נחמד ועשה איתנו המון צחוקים' (בני משפחת קדם סימן טוב מניר עוז שנרצחו באכזריות בביתם - א"ה). היא שואלת גם אם חברה שלה שנרצחה, סבלה לפני שהרגו אותה, והיא דואגת מאוד ליובל אנגל, חברתה מהקיבוץ שנחטפה.
"קשה להיות אמא במצב כזה. אני לא רוצה לבכות ליד הילדים, וזה לא פשוט להסתיר את הדמעות כשלאורך כל היום אני נזכרת באנשים שהכרתי ושאהבתי שנרצחו ונחטפו", היא אומרת.
לשאלה אם הם חושבים שישובו לניר עוז בעתיד, היא עונה שאין צפי לחזרה, לפחות לא בשנתיים הקרובות. את הקהילה הם לא מתכוונים לעזוב ובדומה לרם אהרון, גם היא מאמינה שכדי להשתקם צריך להיות בסביבה שחוותה את אותה הטראומה שהם חוו. "ולמרות זאת, אני רוצה להאמין שביום מן הימים, כשהאיום יוסר לגמרי והקיבוץ ישתקם, נוכל לחזור אליו ונראה לאויבים שלנו שאותנו אי-אפשר לנצח".
"הילד חלם שהוא הורג מחבלים; 'אמא, נכון שאני גיבור?'"
מורן הילה מדמוני, נשואה ואם לשני בנים (13 ושמונה), שדרות
"בשדרות אין פוסט-טראומה, יש רק טראומה מתמשכת", אומרת מורן הילה מדמוני מבית המלון באילת שבו היא ומשפחתה שוהים כעת, לאחר שחילצו את עצמם משדרות בזמן שרקטות מתעופפות מעל ראשיהם והצבא מנהל קרבות עזים עם מחבלי חמאס שחדרו לעיר. "סף התסכול של הילדים הוא יוצא דופן בימים אלה. הבן הגדול שלי מגמגם מאז 'צוק איתן' (מבצע צבאי בעזה שנערך בחודש אוגוסט 2014 - א"ה), ובעוד חודשיים היינו אמורים לחגוג לו בר מצווה. אין לי מושג מה יהיה עכשיו".
ביום שקדם לאותה שבת מדמוני אירחה בביתה את בני משפחתה. הוריה, תושבי בית שמש, נשארו ללון. לאורך כל אותו יום היא חשה ברע והרגישה שהיא בהתקף חרדה. באותו לילה היא התקשתה להירדם, ולפנות בוקר ניסתה להעיר את בן זוגה וילדיה לתפילה בבית הכנסת. להבדיל מפעמים אחרות, הפעם הם התקשו להתעורר ובדיעבד, כך הסתבר להם, ייתכן שכך גם ניצלו חייהם.
6 צפייה בגלריה
מדמוני. "יצאתי משדרות מורן אחרת, וידעתי שלכאן אני לא חוזרת עד שעזה לא תיעלם"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"באותו בוקר הקאתי את נשמתי. שכבתי על הספה חיוורת ומותשת, ואז היה 'צבע אדום'. רצנו כולנו לממ"ד, ומהר מאוד הבנו שלא מדובר באירוע רגיל של טילים. היה המון רעש והבומים והאזעקות לא פסקו לשנייה. בן זוגי ואני הבנו מיד שמדובר במשהו אחר, אבל לא אמרנו כלום כדי לא להבהיל את הילדים ואת ההורים שלי, שלא מתורגלים במצב הזה", היא משחזרת.
ברגע היחיד שבו הייתה הפוגה, מדמוני ובעלה יצאו למרפסת בניסיון להבין מה מתרחש בחוץ. "במקום עננים היו בשמיים יירוטים, וכמה מטרים מאיתנו, באזור התעשייה, פרצה שריפה ענקית ונשמע צרור יריות. בעלי היה בטוח שמדובר בקולות נפץ מהמפעל הסמוך, אבל אבא שלי מיד הבין שאלו קולות ירי של קלצ'ניקוב".
הם חזרו לממ"ד כשכל העת נשמעות אזעקות, צעקות וירי חי. ברגעים האלו מדמוני החלה לפנות את הארון מהתכולה שהייתה בו כדי שתוכל להכניס לשם את ילדיה במקרה שהמחבלים יפרצו לביתם. שמונה שעות הם ישבו בממ"ד החשוך ודיברו ביניהם בלחישות.
"אחרי שמונה שעות החלטתי לצאת מהממ"ד כדי להבין מה קורה בחוץ. יצאתי על קצות האצבעות, כמו גנבת בתוך הבית שלי, והצצתי בעינית של הדלת. פתאום שמעתי מישהו צועק: 'מהר, מהר, חייל. בואו לפה, הם על הגג'. עליתי לגג וראיתי טנקים שנעים ברחובות, מסוקי קרב בשמיים וקבוצה של כ-20 גברים לבושים במדים שחורים ומחזיקים נשקים שלופים. באותו רגע התאבנתי במקום. מאוחר יותר הבנתי שאלה היו חיילי ימ"מ שניהלו קרבות עם מחבלי חמאס שטיפסו על גגות הבתים. זה היה סרט של רמבו בתוך השואה. חשבנו שאנחנו גרים בשווייץ וככה גם התנהגנו. בשכונה הזאת חייבים להיות יותר כוחניים ואכזריים מהאויב, אחרת יחסלו את כולנו. דחינו את הלחימה, ונטבחנו".
מורן הילה מדמוני: "הילד התעורר מהשינה בצרחות אימים. הוא סיפר שחלם שמחבלים חודרים לבית ושהם מנסים לפגוע בתינוקת של אחותי. בחלום הוא לקח אקדח והרג את כל המחבלים, ואז הוא שאל אותי: 'אמא, איזה גיבור אני, נכון?'"
בלילה שבין שבת לראשון הם התקשו להירדם. בעלה ישן בסלון עם הידית של דלת הממ"ד, במחשבה שאם המחבלים יראו אותו שם, הם יחשבו שהוא גר לבד ולא ינסו לפרוץ לממ"ד. בנה הצעיר התעורר בצרחות אימה וביקש לצאת מהעיר. "זה היה הרגע שבו החלטתי שאנחנו חייבים לעזוב את שדרות, לא משנה מה. התחלתי לארוז מזוודות באטרף, והחלטנו לצאת בשעות הבוקר כי בלילה היו מטחי רקטות בלתי פוסקים וחוליות מחבלים שעדיין הסתובבו בעיר".
בשעות הצהריים הם סוף-סוף הצליחו להיכנס לרכבים ולהתחיל לנוע לכיוון היציאה מהעיר. המראות שנגלו לעיניהם היו מחרידים. "בכיכר של הספרייה היו נהרות של דם, כפפות של זק"א זרוקות ונעליים. הסופר הסמוך היה מנופץ לגמרי ועל איי התנועה היו מכוניות זרוקות. בהמשך הדרך נתקלנו בכ-60 חיילים שניהלו קרב מול מחבלים. הרמזורים היו שבורים, הילדים ישבו ברכב כשהם כפופים ואני צרחתי לבעלי שייתן גז ושנצא מכאן כמה שיותר מהר. יצאנו משדרות ומאז אני לא אותה מורן. זה גם היה הרגע שבו הבנתי שלשדרות אני לא חוזרת כל עוד עזה קיימת".
מדמוני, מטפלת רגשית בהכשרתה שהחלה בשנים האחרונות לעסוק בהסברה לאומית, מספרת בכאב כי היא בוחרת שלא להתמודד עם הטראומה כעת, ומבטיחה שתאפשר לעצמה להתפרק כשיגיע הזמן המתאים לכך. "כרגע אין לי זמן להתפרק. אני צריכה להיות חזקה בשביל המשפחה שלי, ובחרתי גם לנצל את הכוחות הנפשיים שלי כדי לעסוק בהסברה ולהעביר הלאה את מה שעבר עלינו באותו יום. קשה מאוד להיות אמא בתקופה כזאת, אבל לנשים יש כוח הישרדות עצום ואנחנו מסוגלות להתפרק אבל להיות חזקות בו-זמנית. ועם זאת, חשוב לי להעביר מסר לכל ההורים: מותר לכם לבכות ומותר לכם להישבר.
"הילדים מדברים על התחושות שלהם. אנחנו לא דוחקים בהם, רק מקשיבים ומנסים לענות על שאלות עד כמה שאנחנו יכולים. בלילה הראשון מחוץ לבית, הבן הצעיר התעורר בצרחות אימים. הוא סיפר שחלם שמחבלים חודרים לבית של סבתא בבית שמש, שם העברנו את הלילה אחרי הבריחה משדרות, ושהם מנסים לפגוע בתינוקת של אחותי, דודה שלו. בחלום שלו הוא לקח אקדח והרג את כולם. 49 מחבלים מחמאס ומג'יהאד. הוא זכר את המספר המדויק מהחלום. ואז הוא שאל אותי: 'אמא, איזה גיבור אני, נכון?'. הבן הגדול שלי אמר בעבר בראיונות שנערכו איתו שהמחבלים רוצים לכבוש אותנו. ענו לו שאף אחד לא יוציא אותו מהבית, ועכשיו הוא הזכיר לי את זה ואמר: 'את רואה, הנבואה ניתנה לשוטים ולילדים'".
"בכיכר הספרייה היו נהרות של דם, כפפות של זק"א ונעליים. הסופר מנופץ ועל איי התנועה מכוניות זרוקות. כ-60 חיילים ניהלו קרב מול מחבלים. הרמזורים שבורים, הילדים מכופפים ברכב. יצאנו משדרות ומאז אני לא אותה מורן. הבנתי שאני לא חוזרת כל עוד עזה קיימת"
בדומה לשאר המפונים וניצולי הטבח, גם מדמוני משבחת את צוות המלון ואת המתנדבים הרבים שעוטפים אותם ודואגים לכל צורכיהם, וכן את אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, שאף עזב את העיר לכמה שעות לטובת ביקור במלון שבו שוהים תושביו. "שדרות הפכה לבסיס צבאי וזה כואב נורא, אבל אני יודעת שאם נשאר מאוחדים - אנחנו ננצח ונצא מהמשבר הזה חזקים הרבה יותר מאיך שנכנסנו אליו".
