בשיתוף המרכז לצמיחה פיננסית מבית בנק הפועלים
צפו בפרק המלא:
הורות באמת, אפרת לקט - פרק 2 מיטל
(צילום: ביזיפוד)
"תסמכי עליי אמא, אני לא שותה, אני לא מעשן, באמת שהכל טוב", המשפט הזה, שנאמר בטון חצי-מבטל וחצי-מתחנן, הוא פס הקול של מיליוני בתים בישראל מדי סוף שבוע. מצד אחד – הלב שלנו רוצה להאמין. אנחנו הרי מגדלים ילדים טובים, ערכיים, חכמים. מצד שני – המציאות דופקת בדלת: הטלפון לא זמין, המסיבה מתקיימת אי שם ביער תחת גשם שוטף, ואנחנו נשארים בסלון, בוהים במסך הכבוי של הנייד, מרגישים איך החרדה הופכת לאט לאט לכעס מבעבע.
בפרק החדש של הפודקאסט "הורות באמת", הגיעה מיטל, אמא לבן 16 ובת 24, לשיחת אימון חשופה עם אפרת לקט. מיטל, בולדוזרית יזמית בנשמתה, מתארת את בנה יאיר כנער קריזמטי, מנהיג וכובש. אבל מתחת למחמאות מסתתר תסכול עמוק: הפער בין הפוטנציאל שהיא רואה בו לבין ההתנהלות שלו בפועל – הבלגן, חוסר האחריות עם הטענת הטלפון, והתחושה שהוא "חי בסרט" לגבי עתידו הכלכלי.
המלכודת: כשהביקורת גוזמת את הכנפיים
אחד הרגעים המכוננים בשיחה היה כשמיטל שיתפה את אפרת בחלומות של בנה. יאיר מחכה בקוצר רוח להוציא תעודת זהות כדי שיוכל לפתוח חשבון בנק ולהתחיל להרוויח "המון כסף". התגובה האוטומטית של מיטל? ספקנות צורבת. "מאיפה אתה מביא את זה? אתה ישן עד ארבע אחר הצהריים, ויתרת על משמרות שקיבלת, ובכלל – אם היית רוצה לעשות כסף כבר היית עושה".
אפרת לקט עוצרת את שטף הדיבור ומציבה בפני מיטל מראה: "מה הוא שומע באותו רגע? הוא לא שומע ביקורת בונה על ניהול זמן. הוא שומע דבר אחד: 'אמא שלי לא מאמינה בי'. הוא שומע שהיא רואה בו אדם שלא מסוגל לממש את השאיפות שלו".
לפי לקט, זהו המלכוד הקלאסי של הורי המתבגרים. "הדבר שהכי מפחיד מתבגרים הוא לא המשטרה או הכישלון בלימודים – זה לאכזב אותנו. כשאנחנו מבטלים את החלומות שלהם, גם אם הם נראים לנו פנטסטיים או לא מציאותיים בעליל, אנחנו לא 'מחברים אותם למציאות'. אנחנו פשוט גורמים להם להפסיק לשתף אותנו. כשהם מרגישים שנקודת המבט שלנו היא גזר דין, הם פשוט סוגרים את הדלת".
"סקרנות" במקום "אג'נדה"
אז איך יוצאים מהלופ הזה? הכלי שאפרת מציעה הוא פשוט אך מהפכני: עמדה סקרנית. עמדה סקרנית היא היכולת לשאול שאלות נטולות אג'נדה. לא שאלות שנועדו להוכיח שהנער טועה ("איך תקום בבוקר אם הלכת לישון בשלוש?"), אלא שאלות שנועדו באמת להבין את עולמו.
"קחי את עולם הכסף", מציעה אפרת. "במקום להגיד לו 'אתה חי בסרט', תשאלי: 'וואו, מעניין, איך חשבת להשיג 11,000 שקל בשישה חודשים? בוא נשב על תוכנית עבודה'. ברגע שאת שואלת 'איך', את הופכת מהשופטת שנותנת גזר דין לשותפה לפרויקט. את הופכת למנוע שמבעיר את המוטיבציה שלו".
הסקרנות הזו צריכה להתרחב גם לזירות הנפיצות יותר, כמו המסיבות והיציאות. "במקום לחקור 'מי ההורים שמשגיחים', שזה שאלה שמייצרת אצלם אנטגוניזם מיידי, נסי לשאול על הדינמיקה: 'שמעתי שיש היום קודים חברתיים חדשים במסיבות, איך זה עובד אצלכם?'. כשאנחנו באים ללמוד מהם על העולם שלהם, הם נפתחים. כשאנחנו באים לנהל אותם – הם נעלמים".
המוח של המתבגר: המעבדה הכי יצירתית בעולם
נקודה קריטית שאפרת מדגישה היא ההבנה הביולוגית של גיל ההתבגרות. המוח של המתבגר נמצא בשיא היצירתיות שלו. זה לא מקרה שיוצרים ענקיים התחילו את דרכם בגיל הזה. כשאנחנו אומרים להם "זה לא עובד ככה בעולם האמיתי", אנחנו שוכחים שהם אלו שהולכים להמציא את העולם האמיתי הבא.
"יכול להיות שהוא ימציא מקצוע חדש", אומרת אפרת למיטל. "אנחנו הלכנו ללמוד תואר ראשון ולא ידענו שסטורי באינסטגרם יהיה שווה כסף. אם אנחנו נגוזם את הרעיון שלו עוד לפני שהוא יבשיל, אנחנו עלולים לפספס את היזם הבא".
הגישה האימונית גורסת שגם החרדה שלנו היא צורך לגיטימי, אבל צריך לדעת איך לתקשר אותו. במקום לצעוק "למה אתה לא זמין!", אפשר להגיד: "חיים שלי, זה צורך שלי כאמא לישון בשקט. אם אתה רוצה לקצר לי את החיים – תמשיך להיות לא זמין. אם אתה רוצה אמא שפויה – אני צריכה סימן חיים פעם בכמה שעות". זה לא משחק כוחות, זו מערכת יחסים הדדית.
אפרת לקט – פינה בני נוער, שימוש בכסף
הטעות היא חלק מהשיעור
לקט משווה את ההורות למתבגרים ללימוד נהיגה. "את לא מצפה מהילד לעלות על הרכב ביום הראשון ולנהוג 100 מ-100. יש מורה מלווה, יש טעויות, יש בלימות פתע. גם בחיים, המתבגר צריך לטעות. הוא צריך לבזבז את כל הכסף שלו ביום הראשון של החופשה כדי להבין מה זה ניהול תקציב. התפקיד שלנו הוא לא למנוע את הטעות, אלא להיות שם ביום שאחרי ולשאול: 'מה למדת? מה תעשה אחרת בפעם הבאה?'".
הטיפים של רנין מורדי: נוסחת הקסם לניהול דמי הכיס
לצד התובנות האימוניות, הפרק אירח גם את רנין מורדי, מנהלת המרכז לצמיחה פיננסית של בנק הפועלים, שהוסיפה את הזווית הפרקטית לניהול הכסף של המתבגרים. מורדי מדגישה כי גיל ההתבגרות הוא חלון הזדמנויות קריטי לבניית הרגלים כלכליים שילוו את הילד כל חייו. "כסף הוא כלי לביטוי עצמי ולעצמאות עבורם", מסבירה מורדי, "והתפקיד שלנו הוא לא רק לתת להם תקציב, אלא ללמד אותם איך להסתכל עליו כמשאב שיש לנהל בתבונה".
הכלי המרכזי שמורדי מציעה להורים ללמד את ילדיהם הוא מודל ה-50/30/20, שיטה פשוטה ויעילה לחלוקת התקציב (בין אם מדובר בדמי כיס או במשכורת ראשונה):
● 50% לצרכים שוטפים: חצי מהסכום מוקדש לדברים שהילד צריך ביומיום – בילוי עם חברים, אוכל בחוץ או נסיעות.
● 30% לרצונות וחלומות: חלק המוקדש ל"מותרות" או למטרות גדולות יותר שהילד חוסך עבורן, כמו נעליים ממותגות או הופעה של אמן אהוב.
● 20% לחיסכון והשקעה: החלק החשוב ביותר לעתיד. זהו הסכום ש"שוכחים" ממנו בצד, כדי לייצר הרגל של צבירת הון כבר מגיל צעיר.
לדברי מורדי, כשאנחנו חושפים את המתבגרים למושגים כמו "סדרי עדיפויות" דרך המודל הזה, אנחנו מעניקים להם את הביטחון שהם מסוגלים להסתדר בעולם. הטיפ המרכזי שלה הוא לייצר 'חוזה כלכלי' משפחתי: הגדרה ברורה של מה עלינו כהורים ומה עליהם, מתוך הבנה שכל שקל שהם מרוויחים בעצמם בונה בעיקר את תחושת המסוגלות והאחריות שלהם.
המדריך למשתמש: 4 צעדים להפיכת הבית למגרש ביתי
1. מחיקת ה"גזר דין": בפעם הבאה שהילד זורק רעיון "מופרך", ספרו עד עשר. אל תגידו "זה לא יצליח". תגידו "זה מעניין, ספר לי עוד".
2. שאלות "איך" במקום "למה": שאלות "למה" מייצרות מגננה. שאלות "איך" מייצרות תכנון. "איך תצליח לשלב בין העבודה ללימודים?" פותח דלת למחשבה מעשית.
3. הפקדה בכספת: צרו מרחב שבו המתבגר יכול להגיד הכל מבלי לפגוש מבט ביקורתי או מימיקה מאוכזבת. האמון שלו בכם הוא הנכס הכי יקר שיש לכם.
4. דוגמה אישית בתיקון: אל תפחדו להתנצל. "חשבתי על השיחה שלנו אתמול והרגשתי שהייתי שיפוטית מדי. אני רוצה לשמוע שוב על הרעיון שלך".
זכרו: המטרה היא לא שהם יצליחו בכל מה שהם עושים, אלא שהם ירגישו שיש להם לאן לחזור כשהם נכשלים.
בשיתוף המרכז לצמיחה פיננסית מבית בנק הפועלים
האמור מהווה מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ המתחשב בצרכיו של כל אדם
פורסם לראשונה: 16:22, 06.05.26
