חגית אלמקייס הייתה רק בת 14 כשהחליטה שהיא לא מעוניינת להביא ילדים לעולם. "הייתה לי ידיעה אינטואיטיבית שלא יהיו לי ילדים", היא מספרת, "וכבר בגיל ההתבגרות כתבתי שיר שהשם שלו הוא 'עקרה'. הייתה בי רוח מרדנית בתקופה ההיא, ולא הבנתי למה צריך להביא ילדים לעולם כשיש מסביבנו כל כך הרבה ילדים שזקוקים לעזרה, לבית, להקשבה, לטיפול, ולתשומת לב. ראיתי סביבי כל כך הרבה צורך, וחשבתי לעצמי, שגם אם יום אחד כן ארצה ילדים, אני אאמץ ולא אלד".
34 שנה אחרי, אלמקייס, משוררת ומנחת סדנאות כתיבה, עדיין אל-הורית. בניגוד לדעה הרווחת, זה לא "עבר לה" והרצון להפוך לאם לא באמת הגיע.
האם גם היום מדובר בהחלטה שיש בה רוח מרדנית?
"לא. היום הבחירה שלי אינה אקט של הליכה נגד הזרם, ואינה מונעת מאיזו אג'נדה של הטפה, אלא מרצון לחפש ולדייק את הבחירות שלי בחיים, להגשים את הייעוד לשמו באתי לעולם. הרצון שלי הוא לא לקחת דברים כמובן מאליו, אלא להיות מסוגלת להטיל ספק, ולהניח סימני שאלה.
"אני חייבת לספר כי בגיל מאוחר יותר פתחתי את שאלת האימהות מחדש. אני מניחה שזה בזכות אהבה גדולה שנכנסה לחיי, והכמיהה להגשים יצירה משותפת פרי אהבה. במשך שנתיים זה לא קרה לנו באופן טבעי, ואז יצאתי למסע של חקירה פנימית עמוקה, שכללה טיפולי פוריות וניסיונות להיכנס להיריון. ביקשתי לשים סימן שאלה על הוודאות של הנערה שהייתי ואולי קצת לפרום את המרדנות שהייתה שם. רציתי לבדוק את השאלה הזאת מחדש, ולבחון את הדברים בפרספקטיבה של אישה מבוגרת, עם היכולות והאיכויות של מי שצמחתי להיות. במהלך המסע גיליתי שלמרות האהבה הגדולה, ולמרות שהיריון ולידה הם פלא בריאה בעיניי, אני באופן אישי פשוט לא נועדתי להביא ילדים לעולם. לא היה שם רצון מספיק חזק שיאפשר לי להשקיע בטיפולי פוריות או לשים את זה במרכז חיי. הייתי צריכה להסתכל לעצמי בעיניים ולהודות שזה לא בוער בי. הרגשתי שעם כל האהבה, יש שפע של דרכים ליצור יחד, כמו גם שפע דרכים להגשים אימהות, נתינה ואהבה".
עם אילו אתגרים את מתמודדת כיום, כמי שבחרה בדרך זו?
"בתחילת דרכי אתגרה אותי מאוד התפיסה החברתית שלנו. לצערי אף אחד לא שואל אישה שמביאה ילד לעולם – למה היא מביאה ילד, האם היא בטוחה בכך והאם מבינה את המחיר. לעומת זאת, אישה שבוחרת לא להביא ילדים, נשאלת את השאלות האלה כל הזמן. יש ציפייה ממנה להיות שלמה עם הבחירה הזו ללא כאב, ואם אפילו קצת כואב, הבחירה מיד מוטלת בספק.
"מישהי אמרה לי פעם שאם יש לנו רחם, אז זה בטבע שלנו ואנחנו צריכות ללדת. עניתי לה שיש לנו פה ולשון, אבל אנחנו לא חייבות תמיד לדבר"
"ברמה הפילוסופית יותר, העסיקה אותי ועדיין מעסיקה שאלת הבחירה: האם אני בחרתי שלא להביא ילדים לעולם או שזה היה 'מכתוב'? האם גורל הבחירה נפל כשהייתי נערה בגלל נסיבות חיי או שזה לא קשור בכלל, ונסיבות חיי בכל אופן משרתות את הבחירה? שאלת הבחירה תמשיך כנראה להעסיק אותי, לא רק בהקשר של בחירה באימהות, אלא בכלל - מה נקבע עבורנו בחיים, במה יש לנו זכות בחירה, וכל מה שקורה בין לבין".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"רוב התגובות הקשות, יש לומר, הגיעו מהסביבה היותר רחוקה, ולרוב לא מבני משפחה או חברים. בעבר קיבלתי תגובות מוזרות, כמו לדוגמה, "לא להביא ילדים זה אגואיסטי". זו אמירה מאוד נחרצת והרי אפשר להגיד באותה מידה שלהביא ילדים זה אגואיסטי. מישהי גם אמרה לי פעם שאם יש לנו רחם, אז זה בטבע שלנו ואנחנו צריכות ללדת. עניתי לה שיש לנו פה ולשון, אבל אנחנו לא חייבות תמיד לדבר. אני שמה סימן שאלה לגבי מה ש'בטבע שלנו'. האדם 'מותר מן הבהמה' בין היתר בזכות הבחירה שניתנה לו. וכמובן יש אמירות לגבי העתיד, כגון: מי יישאר איתך לעת זקנה? שזו אמירה מאוד מטרידה. לתפיסתי, מישהו שיטפל בי בזקנתי זו בטח לא סיבה להביא ילדים לעולם. בתי אבות מלאים בהורים נטושים שבטח גם חשבו שמישהו יהיה לצידם לעת זקנה.
"אחת האמירות הכי חזקות שנאמרו לי, ואולי טלטלו אותי יותר מכל, הייתה קשורה לאהבה. אימהות סביבי כל הזמן אמרו לי: 'אין עוד אהבה כזאת בעולם'. וזה באמת הלך איתי תקופה מאוד ארוכה. האם אוכל לפתוח את הלב שלי בעוצמה חזקה רק אם אביא ילדים לעולם? אני מתפללת ורוצה להאמין שלא. יש לי אהבה רבה לחוות ולתת, לא רק לילד ביולוגי פרי בטני.
"בנוסף לכך, פעמים רבות שאלו אותי האם אני לא פוחדת להצטער על ההחלטה. כל בחירה כרוכה במידה מסוימת של ויתור וכאב. אחרת אין כאן בחירה. אני לא מתעלמת מזה. גם לא מהאפשרות של להצטער על כך יום אחד. מה שבטוח, אני לוקחת אחריות מלאה על הבחירה שלי. אם אצטער, אעמוד מאחורי הבחירה עם הצער. נכון להיום, שבע שנים מרגע הבחירה, אני רק מתחזקת בהחלטה ומרגישה שהיא נכונה ומדויקת עבורי".
המסע האישי הפך לספר
לפני כשלושה חודשים יצא לאור ספרה "בלתי מוסבר"(הוצאת פרדס) שעוסק במסע האישי שלה ובכוחה של בחירה.
"הספר מציג את המורכבות שיש בבחירה הזאת, ובכל בחירה בכלל. אנחנו חיים בחברה שבה אם את בוחרת בחירה שהיא לא ב"מיינסטרים", את צריכה לתת לכך הסבר, בזמן שאת לא צריכה לתת שום דין וחשבון אם את הולכת בזרם. הספר מכיל רגעים מתוך המסע האישי הזה, התחבטויות והתלבטויות, רגעי כאב לצד אמונה באינטואיציה. הוא חוקר את הקול הפרטי לעומת הקול החברתי, מתי אני חלק מהחברה, נטמעת בה ועושה מה שכולם עושים, ומתי אני מבינה שהקולות לא שלי ואיך אני מנקה אותם".
איך עלה הרעיון לספר?
"הייתי בתהליך כתיבה של ספר אחר בכלל, אבל הספר הזה לא הפסיק להציק ולנדנד לי ברקע. ברגע מסוים הסכמתי לראות שמה שבאמת מעניין אותי בכל מה שאני כותבת זה הנושא הזה – כל התהליך והחוויה סביב שאלת הבחירה בהורות. השם "בלתי מוסבר" נולד בקליניקה של הרופא שאמר לנו שאנחנו זוג "בלתי מוסבר", כי לא הייתה שום סיבה פיזיולוגית שמנעה ממני להיכנס להיריון. כשהוא אמר את זה, היה לי מעין חיוך פנימי וידעתי שיש לי שם לספר. זה גם היה רגע משמעותי שלאחריו קיבלנו החלטה לשחרר את הטיפולים. הבנתי שמיציתי את המסע והגיע הזמן לבחור באומץ. ברגע הזה החלה גם ההאצה של איסוף וליקוט החומרים לספר".
האם היה משהו שהפתיע אותך בתהליך כתיבת הספר?
"כן. לא הבנתי עד הסוף שיש לי קושי להוציא את הספר לאור, ולעמוד מאחורי הבחירה שלי באופן פומבי. מאז שהספר יצא, אני מתרגשת לפתוח את הנושא הזה ושמחה לדבר עליו בכל הזדמנות. זה מסע מאוד פרטי, אבל גם מאוד חברתי היות שאנחנו חיים בחברה שבה 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' הוא צו שמוטמע בנו. אני חולמת לחיות בחברה שבה כל פרט מגשים את עצמו בצורה מלאה, ובדרכו. ולכן, אני מזמינה כל אחת ואחד לשאול מה הם היו רוצים להשאיר אחריהם בעולם. חלקנו רוצים להשאיר ילדים, אחרים מעוניינים להשאיר מתנות יותר רוחניות, חלקנו – גם וגם".
פורסם לראשונה: 09:38, 05.03.24
