שבעה באוקטובר. אביב, ילד על הרצף האוטיסטי, שכב על הרצפה בממ״ד ביישוב בו הוא גר, בעוטף עזה. ארבע עשרה שעות. בחוץ מטחי יריות שלא נפסקים. צרורות צרורות. צעקות בערבית. בפנים אמא מסבירה לאביב שחייבים להיות בשקט דממה. המזגן כבוי. חושך. רק אביב ואמא. אחיו של אביב בצבא לא רחוק משם. אחותו הגדולה ישנה אצל חברה ביישוב שכן, והקשר איתה נותק כבר בבוקר, עם תחילת האסון. החרדה מונחת על אביב ואמא שלו כמו שמיכה כבדה. הידיעות על עוד ועוד אסונות נוחתות דרך הווטסאפ, ברגעים שיש קליטה. ועוד מעט נגמרת הסוללה.
התרסקנו, אזרחי ישראל, בשבעה באוקטובר. כולנו. כאיש אחד. זה פגע בכולנו בבטן הרכה. בלב השבור לרסיסים. אין אחד שלא מכיר מישהו. קהילה קטנה אנחנו, עם ישראל.
ובתוכה, הקהילה של המשפחות המיוחדות, שבניהם ובנותיהם על הרצף האוטיסטי, ארוגה צפוף צפוף.
חוזקה של השרשרת נמדד בחוליה החלשה, ובמקרה שלנו בחוליה הרגישה.
אנחנו צריכים עורף חזק, וחלק מהעורף הן המשפחות המיוחדות.
לא סתם התמונה של דובר צה״ל עם אחיו בעל הצרכים המיוחדים, הרטיטה את לבבות כולנו. ברור לנו שנפשו של מי שיש במשפחתו אדם עם צרכים מיוחדים, היא רגישה במיוחד.
וזה הרגע עבור כולנו ללמוד להבין אותם, את הבנים והבנות האוטיסטים.
ילדים ובוגרים על הרצף עשויים לקלוט את המציאות אחרת מאיתנו, ״האנשים הרגילים״.
יש להם רגישויות שונות. יש להם דרכים מגוונות בהן החושים שלהם קולטים את המידע מהסביבה.
אני שומעת מהורים שהילד שלהם לא מגיב לאזעקות. יש סיכוי שזה קורה משום שמרוב שזה רועש המוח שלו חוסם את התדר הזה, לא מסוגל לקלוט את הרעש.
ילדה אחרת לא מסכימה להיכנס לממ״ד, כי זה החדר של אח שלה, ולא שלה.
אחרים מתנהגים כאילו הם אינם מבינים את הסיטואציה. לא מתחברים. רואים לידם חדשות והם מסוגרים בעצמם, משחקים בטאבלט. אחרים מבטאים את המתח בדרכים שונות כגון השמעת קולות רמים, ואף פגיעה עצמית.
האתגרים שלהם נוספים על האתגרים הרגילים שלנו. אבל לא משנה מה הם מראים לנו כלפי חוץ, ואיך זה מתבטא, חשוב להבין שהם כן רגישים למצב, ולמצב שלנו ההורים. הם פשוט מגיבים בדרכים לא טיפוסיות.
למשל דן הבן שלי - בחור בן עוד מעט עשרים על הרצף שמדבר מעט יחסית ומתקשר את מחשבותיו ורגשותיו באמצעות הקלדה - כאשר הוא בלחץ, יכול לצחוק ללא שליטה. זה לא אומר שהוא במצב רוח טוב, זה אומר שהוא בלחץ וקשה לו לבטא זאת.
הילדים והבוגרים על הרצף יתקשרו לנו באופן אחר את מה שעובר עליהם.
במהלך הימים שחלפו מאז תחילת האסון, הצלחנו בין האזעקות ללכת עם דן לשיעורי הקלדה. שם דן הסביר לי ולמורתו עדן שהוא אינו מפחד על עצמו, אלא על המדינה שלו. לכן הוא רוצה להיות חייל.
כאשר שאלתי אותו אם היה רוצה לנסוע אתי ועם אחיותיו לזמן קצר לארה״ב, למשפחה או חברים שהזמינו אותנו לשהות אצלם, הוא הודיע לי ללא היסוס, "אמא, אני לא עוזב את אבא ואת המדינה שלי. מצטער, אנחנו לא נוסעים לשום מקום".
בהמשך דן הצליח לבטא את רגשותיו גם דרך ציור. קניתי לו קנבס וחבילה רגילה של צבעי שמן. והוא נטל את המכחול מיד. כמה דקות מאז שהחל לצייר, חזרתי לשולחן וצפיתי בו. הוא התחיל בלבן לצידו המון שחור. ובסוף הרבה כחול. הוא לא השתמש בשום צבע אחר. ישראל. קושי. ותקווה. כך דיבר אלי הציור שלו, ולכל מי שראה אותו אחרי כן.
כאשר שאלתי אותו על הציור בשיעור הקלדה, הוא כינה את הציור ״השורדים״. השחור הוא הרוע המוחלט שבא במלוא כוחו כדי להרוג את היהודים בדרום. הכחול מייצג את ישראל. הלבן הוא השורדים. מורתו עדן ואני הסתכלנו אישה בעיני רעותה בעיניים דומעות, מהערכה לדן ומהרגשות שהציפו אותנו.
המסר של דן הוא, שאפשר לחלוק מידע, מחשבות ואת מה שעל ליבנו בדרכים רבות. לא רק בשיחה רגילה כמו שרובנו רגילים לה. גם בציור, גם בהבעה, גם בהקלדה.
התפקיד שלנו הוא להקשיב.
שירלי בלייאר-שטייןשימו לב גם איזו מוסיקה הילדים שלכם שומעים. אצל דן ביום הראשון זה היה Imagine הידוע של ג׳ון לנון. תקווה וכמיהה לטוב. בהמשך כשהבנו את גודל האסון, ננעל על השיר "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי". נותן לנו להבין את הלך הרוח החזק שלו, שעומד בסער, וגם בתוספת הומור קליל, כדי להקל עלינו ההורים.
אני מחכה ליום שבו דן ישמיע לנו שירים על השלום.
