האובדן של ילד הוא טרגדיה בלתי נתפסת, והכאב עבור ההורים נותר חי וקיים לאורך שנים רבות. אך מעגל המשפחה הראשון כולל גם סבים וסבתות שכולים הנושאים איתם את צערם באופן ייחודי כיוון שהם חווים אובדן כפול- הן כהורים של הורי החלל והן כסבים וסבתות. במקרים רבים מצופה מהם לתמוך במשפחה, אך לרוב הסבא והסבתא כבר אינם צעירים, לעיתים אף סובלים ממחלה כרונית אחת או יותר ובשגרה הם אלה שנעזרו בילדיהם ברמה זו או אחרת בהתנהלות היומיום. מעבר להתמודדות עם אתגרי ההזדקנות, האבל והדחקת הכאב האישי, עלול להוביל את בריאותם לדעיכה עד חוסר תפקוד שיכול להידרדר למצב בלתי הפיך.
לפני כשנתיים נחקק חוק המכיר באחים ואחיות שכולים. מטרת החוק להסדיר את מעמדם כך שיקבלו באופן רשמי ומסודר את הזכויות המגיעות להם. בנוסף, החוק מעניק זכויות נוספות, ביניהן: הרחבת גיל הסיוע ללימודים אקדמיים, מתן הסיוע ישירות לאח השכול וזכאות לטיפולים אלטרנטיביים. המלחמה הנוכחית הביאה את הכנסת לפני מספר שבועות, להכיר בהליך מזורז גם במעמד ארוסות וארוסים של חללים. ההכרה כוללת מעטפת כלכלית ושיקומית ל-5 שנים בשווי 600,000 ש״ח (תגמול חודשי על סך כ- 10,000₪ בכל חודש, מימון תואר ראשון, מימון טיפול רפואי הכולל תרופות, ייעוץ, בדיקות, טיפולים רגשיים וליווי פסיכולוגי אשר לפי הצעת החוק יורחבו ל- 10 שנים). הסדרת מעמד האחים והאחיות והארוסים והארוסות של החללים חשוב ומבורך, אך לאן נעלם השכול הצורב של הסבים והסבתות?
הסבים והסבתות למרות תרומתם הרבה לחברה ולמשפחה, אינם זוכים להכרה ותמיכה מצד המדינה. המושג "סבים וסתות שכולים" כלל לא קיים בחוק הישראלי. מלחמת "חרבות ברזל" הוסיפה למשפחת השכול (נכון להיום) 1528 משפחות, בתוכן סבים וסבתות שאיבדו נכד או נכדה. חובתנו כחברה לדאוג לרווחתם של סבים וסבתות שכולים, להוקיר את תרומתם ולהקל על תחושת הבדידות והכאב. אנו חייבים להכיר בכך שהם גיבורים שקופים, אשר שילמו מחיר יקר למען ביטחון ישראל.
להכרה בסבא וסבתא שכולים יש משמעות עמוקה הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית, והן ברמה הכלכלית. המעטפת לאדם המזדקן צריכה לכלול מעבר לדיון על תגמול חודשי, סיוע ריגשי (קרי קבוצות תמיכה וטיפול נפשי), הקלה בקבלת זכאות לסיוע פיזי באמצעות חוק סיעוד או קהילה תומכת, זכאות לקבלת הסעה ביום האזכרה האישי של החלל, מהבית לבית העלמין ובחזרה והטבות המותאמות לצורכי הגיל השלישי כדוגמת הנחה בתשלום על טיפולים רפואיים, תרופות, אביזרי עזר ואביזרי ראיה ושמיעה. מעבר לכך, יש להעניק התייחסות מיוחדת לאוכלוסיות הפגיעות והחלשות יותר בקרב בני הגיל השלישי ולסייע לאלו המקבלים הבטחת הכנסה בהנחה נוספת בתשלומי ארנונה, חשמל ומים.
הסבים והסבתות השכולים לא מרשים לעצמם ל"תפוס מקום", וזה הקושי הכי גדול שלהם. דמיינו דמעות קפואות, כלואות בתוך העיניים. דמעות שלא זכו לזלוג, שלא זכו להקל על הכאב העצום שבלב. הכאב הזה, שלא מוצא ביטוי, מחפש לו דרך אחרת לצאת. הוא מחלחל אל תוך הגוף שהרזרבות שלו לא גבוהות וגורם למחלות ולחולשה. רק כאשר נכיר בכאב והוא יקבל ביטוי, יוכלו הסבים והסבתות השכולים להתחיל לרפא את עצמם.
ד"ר יעל בנבנישתי היא גרונטולוגית, חוקרת ויזמית לבני הגיל השלישי
