"עד גיל 17 הייתי מכור למסכים, ממש תלוי בהם," משתף יועד כחל, בן 22 מחיפה. "כשהייתי חוזר הביתה מהתיכון הייתי ישר מסתגר בחדר עם המחשב, לא רוצה לצאת החוצה, לא רוצה לפגוש חברים. למסך היה המון מה להציע.
"היה לי יותר קל לחוות את החיים במסך מאשר את החיים בחוץ. במציאות, הציונים שלי ירדו, חוויתי ניתוק חברתי וגם הידרדרתי מבחינה בריאותית. כמעט שלא אכלתי. הייתי מדלג על ארוחות כדי להיות יותר זמן במחשב, לא רציתי שחימום הארוחה במיקרו יגזול מזמן המסך שלי, למרות שמדובר בכמה דקות. זו הייתה תקופה של ירידה במשקל, בחברים, בציונים."
מתי ההתמכרות הזו התחילה?
"המסכים תמיד היו חלק מהחיים שלי. כבר בכיתה ג' או ד' היה לי טלפון נייד עם משחקים. בהמשך, המשחקים התחלפו לאפליקציות של רשתות חברתיות. בגיל 14 או 15 ביקשתי פלייסטיישן כמתנת יום הולדת, וקיבלתי. בנקודה הזן הבילוי שלי מול המחשב הפך לאינטנסיבי ורציני יותר. בהתחלה זה היה חלק מהעניין החברתי: הייתי מגיע לחברים ומשחק איתם. אחרי זה התחלתי להוריד משחקים כדי שאוכל לשחק בבית. אחר כך זה הפך להיות הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע הביתה. בהמשך חיפשתי איך לקצר את הדרך חזרה מבית הספר. הייתי מוותר על הצעות להיפגש עם חברים רק כדי להגיע למחשב. השלב הבא היה לחתוך משיעורים מוקדם כדי לחזור למשחק. ככל שההתמכרות הלכה וגדלה, הזמן מחוץ למשחק הלך והתקצר.
3 צפייה בגלריה
''זה הפך להיות הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע הביתה''. יועד כחל
(צילום: באדיבות כאן 11, סלוצקי אפיקי תקשורת)
"הייתי מבלה זמן אינסופי ברשתות החברתיות, גולל וגולל וגולל ומגיע כבר לדברים רנדומליים לגמרי. כשאתה לא מרגיש בנוח עם הגוף שלך או עם המצב החברתי שלך ובטח שלא רוצה לתת דין וחשבון על ציונים – כי אף פעם לא אהבתי מסגרות – יותר קל לברוח. אבל ההתמכרות המהותית שלי הייתה למשחקי המחשב פורטנייט ופיפ"א, ובעצם לדמויות שהייתי רוצה לחיות את החיים שלהן במקום את שלי.
"אחרי כמה שנים טובות במצב הזה, בסביבות גיל 17, התחלתי להבין עם עצמי שמשהו לא בסדר. הרגשתי כמה אני סובל, כמה קשה לי, לא רק מנטלית אלא גם פיזית – סבלתי מכאבי עיניים וכאבי ראש. הייתי ממש 'נוזל' למיטה ברגע שכבר הכאיב לי להיות מול המסך ולא הייתי מסוגל יותר. אבל למחרת הייתי חוזר לאותו המקום מול המחשב, מבריז מבית הספר כדי להיות מול המסך. מהרגע שהעיניים נפקחות ועד שהולכים לישון ביליתי בעולם הווירטואלי. בימי שיא הייתי 12 שעות מול המחשב.
"וגם בזמן שאתה לא מול המחשב, אתה כל הזמן מחכה לו. בבית הספר הייתי משרטט מה אני אעשה כשאגיע למחשב, חושב רק על זה, ולא נרגע עד שלא מגיע אליו".
איך נראו היחסים שלך עם ההורים?
"ההורים שלי גרושים. אימא שלי עבדה באותה תקופה בשתיים-שלוש עבודות והייתה מגיעה הביתה מאוחר. למרות שהיא הייתה עסוקה היא תמיד דאגה לי: הכינה לי מה לאכול ושאלה אותי איך אני מרגיש. ובכל זאת, שנים אחר כך היא אמרה לי: 'בתור הורה זה נוח כשיש לילד מה לעשות. לפעמים את צריכה את השקט שלך'. מפני שכל התהליך היה הדרגתי, לקח זמן עד שהם הרימו לי דגל אדום.
"בהתחלה הם ניסו להעניש אותי ולקחת את המסך, אבל זה לא שינה את ההרגשה. היום, בכובע של מי שמלווה הורים שילדיהם סובלים מהתמכרות למסכים, אני מנסה להסביר שהמסך לא אשם. מי שינסה להפריד בבת אחת בין הילד למסך יעורר בילד תגובת נגד צפויה: הוא ינסה להגן על החבר הכי טוב שלו ויצא נגד ההורה. מה שיקרה הוא בדיוק ההיפך ממה שרצינו".
3 צפייה בגלריה
''מהרגע שהעיניים נפקחות ועד שהולכים לישון ביליתי בעולם הווירטואלי''. יועד כחל
(צילום: באדיבות כאן 11, סלוצקי אפיקי תקשורת)
איך בסוף יצאת מהמצב הזה?
"ההורים שלי זיהו שהמצב הדרדר. הם היו מאוד תקשורתיים וניסו להגיע אליי, להבהיר לי שהם שם בשבילי. אבא שלי היה מגיע פעמיים בשבוע כדי להיות איתי ועם אחותי. כל פעם מחדש הוא היה מציע לי לצאת ולעשות דברים ביחד, והכי הרבה שיכולתי להציע לו זה לומר לו לקחת שלט ולשחק יחד איתי במחשב. הוא אף פעם לא הפסיק להציע לי, אף פעם לא ויתר, למרות שסירבתי שוב ושוב. בעצם, הוא נתן לי כל פעם את האפשרות לבחור מחדש ומתישהו ה'לא' הפך ל'כן'. כשהתחלתי להרגיש רע עם המצב, פתחתי את הדלת שהם השאירו לי. יצאתי לקפה עם אבא, ישבתי במרפסת עם אימא. אנשים לא מבינים שהתחליף הכי מרכזי למסך הוא בעצם קשר אנושי.
"בערך בגיל 17 נעשיתי מודע למצב שלי.היו כמה חודשים שלא הייתי מסוגל לגעת במחשב, ממש ברמת גועל, כי הבנתי שזה מה שגורם לי לא לאהוב את עצמי. פתאום רציתי להוריד במינון, לעשות משהו אחר, לנשום, לצאת החוצה. הורדתי את זמן המסך שלי בהדרגה מתוך מקום של מודעות. בזמן הפנוי מצאתי את עצמי פתאום הולך עם אבא לבית קפה, מבלה עם חברים. אבא שלי יועץ עסקי, והוא התחיל ללמד אותי דברים שלא לומדים לבית הספר, שעניינו אותי. חזרתי למסך אבל כדי להשתמש בו ככלי: ללמוד דרך האינטרנט, להעצים את עצמי ולחפש דברים שאני יכול להתפתח בזכותם. בגיל 18 כבר הייתי 'נקי'.
"אחרי מה שעברתי, הבנתי שזו בעיה שיש להרבה ילדים. רציתי לעזור לאנשים שנמצאים במקום שהייתי בו פעם. הפכתי את המשבר לעסק של תוכנית ליווי הורים בשם 'מתחברים למציאות' עם תכנים זמינים לצפייה ברשת."
מה אתה יכול לומר להורים מהמקום של מי שעבר את זה?
"זה פחות משנה כמה זמן הילד במסך אלא יותר איך הילד מתנהג כשהוא לא במסך. אם הוא באי שקט כשהוא מנותק מהמסך, זה הסממן האמיתי. הרבה ילדים נמשכים למסכים כי משעמם להם והם מחפשים גירוי זמין ונוח – בדומה ללא מעט מבוגרים. התלות של הילד באה לידי ביטוי בכך שהוא חסר מנוחה ושכל דבר – כל פעילות הכי קטנה, ללכת לבית הספר, טיול עם המשפחה – קשה לו ממש כי הוא בלי המסך.
"הורים חושבים שהמסך הוא הבעיה, אבל הוא לא הבעיה אלא תופעת הלוואי. יש ילדים שמעשנים ושותים וזו גם תופעת לוואי למשהו עמוק יותר. אל תכעסו על הילד שהוא הגיע למצב הזה, בואו עם אמפתיה".
3 צפייה בגלריה
''מסך הוא תופעת לוואי של בעיה אחרת''. יועד כחל
(צילום: באדיבות כאן 11, סלוצקי אפיקי תקשורת)
כשאתה מסתכל לאחור, מה הוביל אצלך הוביל לתופעת הלוואי של ההתמכרות למסך?
"הצורך בשליטה על החיים שלי. כשאתה ילד, ההורים אומרים לך מה לעשות, המורים אומרים לך מה לעשות, לפעמים גם החברים. לא הסתדרתי עם המסגרת ועם הכללים הנוקשים, לא מצאתי בהם הגיון, ובמחשב זה היה אחרת כי אני זה שקבע את הכללים. במחשב יש לך עולם שלם שאתה מעצב ומגדיר ומחליט בו לפי הרצונות שלך, ונראה לי יותר הגיוני להמשיך לחיות שם.
"היום אני משתמש במסכים בעיקר במסגרת העבודה. זה הפך לכלי, לא תלות. אני לא יושב שעה וגולל, ואני נמצא בבקרה על התוכן והאנשים שאני בוחר לעקוב אחריהם. אני מחפש תוכן שייתן לי ערך".
מה תרצה לומר לילד שמתקשה להיפרד מהמסך?
"שאני מבין אותו. הוא מרגיש שכולם כועסים עליו בגלל ההתמכרות הזו והוא מרגיש אשם. חשוב לנקות ממנו את האשמה. כשמישהו מרגיש אשם אז אי אפשר להשפיע עליו."
תוכלו לצפות בסיפור של יועד ובסיפורים נוספים בתוכנית "מצב נפשי" של כאן 11
