לפני שש שנים אלירן כספי היה בעיצומו של הליך גירושים. כשכל בני המשפחה עדיין היו שרויים בשלבי העיבוד הראשונים, הוא מצא את עצמו במכונית שלו, יחד עם שתי בנותיו, כשהבכורה, רק בת 8, זורקת לו: "אבא, חשוב שתזכור שאנחנו הכי חשובות".
וואו.
"כן, הרגשתי כאילו אלוהים מדבר אליי והבנתי שהמשימה הכי חשובה שלי זה להעניק להן סביבה שבה הן יוכלו לגדול בביטחון. הורים בתהליך גירושים יכולים לשקוע בתוך העניינים שלהם בלי בושה".
מרגיש שהצלחת?
"מצד אחד הפנמתי את המסר עד הסוף וניסיתי להגשים אותו. מצד שני, עשיתי את כל הטעויות. בסופו של דבר אנחנו מודעים עד איפה שאנחנו מודעים ואנחנו עושים המון שגיאות. אם יש משהו נחמד זה שאפשר לצחוק על זה. אם נתת לילדות שלך תחושה שאפשר לבקר אותך וזה בסדר, אז אפשר לצחוק על השגיאות שלך ובעיניי זה בריא".
להתמודד עם רגשות האשמה
כספי (55) הוא שחקן, כותב ובמאי-יוצר עצמאי שלצד היותו אבא לשתי בנות, גילי (14) ויובל (10), הוא גם 'אבא' למלא הצגות פרינג', כפי שהוא מגדיר זאת, וביניהן - "אבא יצא מהקבוצה" (תיאטרון תמונע). גיבור ההצגה הוא אב לשתי בנות שיוצא ממערכת נישואים לא מאושרת, אחרי שהוא מבין שהחיים קצרים מדי בשביל לחיות אותם בצורה לא מספקת. זהו גבר שיוצא למסע פנימי במטרה להבין מה זה "לחיות את החיים" כשאתה אב במשמורת משותפת, מטפל באמא עם אלצהיימר ובסבתא פולנייה שתלטנית שמאיימת למות, אבל לא מתה. הוא נע בין כולן בניסיונות נוגעים ומצחיקים בו זמנית להיות אבא טוב יותר, גרוש טוב יותר - ותוך כדי לפתח קשרים רומנטיים.
כיועצת למשפחות פרק ב' שהעבירה שעות על גבי שעות בחדר פרטי מול אבות גרושים, אני מודה שלא שכיח לראות שחקן שמגיש בצורה כל כך חשופה את נבכי נפשו מול קהל.
זה הסיפור האמיתי שלך?
"לפני ארבע שנים פתחתי בלוג ברשת בשם 'אבא יצא מהקבוצה'. הבלוג מבוסס על חיי האמיתיים אבל לא כל סיפור בו אמיתי, אלא כזה שנכתב דרך זווית הראייה שלי. בתחילת הדרך מצאתי את עצמי בסיטואציות שלא רציתי להיות בהן, בסביבה שדורשת מגבר דברים שגורמים לו לשאול את עצמו אם הוא בכלל מעוניין למלא אותם. החלטתי שבמקום להתנגד אני אסתכל על זה, אכתוב על זה ואנסה גם להישאר נאמן לעצמי וגם לרדת על עצמי בו זמנית".
למה היה לך חשוב "לרדת" על עצמך?
"לא ממקום ביקורתי אלא ממקום של התבוננות כי חלק מלהתקדם זה לקבל את החיים, את הפער בין מה שהייתי רוצה שיצא ממני, לבין מה שבאמת יוצא ממני בהתמודדויות עם המציאות החדשה".
כמו מה?
"רגשות אשמה. הסתובבתי הרבה זמן עם תחושה שנועצים בי מבט כזה של - 'מי שאשם בכל זה אתה', מעין חוויה כזו שבכל מקום אתה חוטף בקורת ומישהי עושה לך נו-נו-נו".
כלפי מי האשמה?
כלפי גרושתי, כלפי הבנות, כלפי העולם. אתם אשם כי להתגרש זה לא בסדר, לרצות את החיים שלך זה לא בסדר. אפילו במסגרות החינוך יש תחושה שאם אמא מאחרת לצהרון בשתי דקות זה כי היא מאוד עסוקה, ואם אבא מאחר זה כי זה לא מספיק חשוב לו. הרגשתי אשם גם בתקופות שהיו לי הרבה הצגות והבנות היו נשארות עם בייביסיטר. קיבלתי אמירות כמו 'מה, אתה לא יכול לא לעבוד בימים שהבנות אצלך?' שזה שטויות, כי רוב ההורים מתחזקים קריירה כלשהי ובכל מקרה, מדברים היום על איכות בזמן ההורות. הסתובבתי עם פחד מאיזו קואליציה של קולות נשיים שאומרים לי שעשיתי משהו נוראי. לקח לי זמן להשתחרר מהדבר הזה ולהגדיר את האוטונומיה שלי, לקבוע שלא מתערבים לי בהורות שלי בדיוק כמו שאני לא מתערב בהורות של בת הזוג שנפרדתי ממנה, כי כאקסיומה היא יודעת יותר טוב ממני מה לעשות. כאבא, יש לי את הזדמנות לפגוש את הבנות על כל הרצף של החיים, במקומות הנחמדים והפחות נחמדים. גיליתי, באופן מפתיע, שאולי הדמות היותר מקשיבה, מכילה ופתוחה היא דווקא אני".
מה היה החשש הכי גדול שלך בגירושים?
"אני חושב שלכל בן אדם יש פחד מקטסטרופה, שהיא לא בהכרח קשורה למציאות, למרות שהמציאות שאנחנו חווים מאז 7 באוקטובר שמה רף גבוה במיוחד למושג קטסטרופה. אני זוכר שבתחילת הגירושים פחדתי שאני אמצא את עצמי בודד, ישן באיזו חורבה וחסר כל.
"אחד הפחדים הכי חזקים שלי היה שאני לא אצליח לספק לבנות שלי בית. הייתה בי חרדה מאד גדולה שאני פשוט לא אצליח לעשות את זה כמו שצריך, שאני לא אהיה אבא מספיק טוב. חרדות לחוד ומציאות לחוד כי אני יודע שכבר אז הייתי בתפקוד מלא ואפילו העליתי באותו הזמן שתי הצגות חדשות. כמו שבגירושים החרדות לא מנעו ממני לתפקד, גם עכשיו, מאז שפרצה המלחמה, אני בתפקוד מלא. למרות שהמלחמה יצרה טלטלה לתפיסה של בית כמקום בטוח, אני מצליח כאבא לשמור על איזון מול הטרגדיה ולהקנות להן תחושת ביטחון".
אבהות חדשה
באחת הסצנות בהצגה הסבתא, שמוטרדת מהמיומנויות התפקודיות של הנכד שלה, שואלת "ומי ידאג לו?" אז הגרושה אומרת "הוא ידאג לו". והסבתא לא מרפה - "ומי יגדל את הבנות?", אז הגרושה עונה "הוא יגדל את הבנות". זו תפיסה שאפשר לגחך עליה כשהיא מגיעה מכיוון הדור השלישי, אבל נאורים ומתקדמים ככל שנרצה - היא עדיין מלווה לא מעט אבות שמנסים לעצב את תפקידם ההורי מחדש אחרי הפרידה.
"אני חושב שהניכוס של יכולת הורית דווקא לנשים לא נכון. היו אנשים שהופתעו מזה שהבנות במשמורת משותפת וזה הפתיע אותי שזה הפתיע אותם. למה שזה לא יהיה ככה? אנחנו כחברה צריכים לבדוק את המסגרות שמגדירות מה זו משפחה ומה זו הורות שווה ומדי פעם לעשות איזה ריסטרט. כל התעשייה הזו של 'אבא פגום' ו'אמא צודקת' היא תעשייה איומה שמקבעת תפיסה מוטעית. למעט הורים לא מתפקדים שצריכים עזרה בלהיות הורים, רוב האבות מגלים את היכולות שלהם בעוד מרחבים בהורות בעקבות גירושים - תפקודיות, יצירתיות, יכולות לפרנס ולתת מענה רגשי, כי רק אתה נמצא שם ברגע נתון. זה מאפשר להשתחרר מהתפקידים הישנים ולהתנסות בתפקידים חדשים בהם גבר הוא יצור חי, מרגיש, נושם, מתפקד, שמח, עצוב, טועה. בדיוק כמו אישה. הודות לגירושים אתה יוצא מכל ההכוונות המגדריות האלה שמקבעים לך ושלא תמיד אתה רוצה בהן. זה מעניק איזה חופש ועדינות ומנטרל את כל הרעש הזה מסביב".
הרגשת שהסביבה רואה אותך כמי שצריך להשגיח על התפקוד האבהי שלו?
"בהחלט כן. לפני הגירושים אתה לא יודע ולא מתעסק במה אומרים עליך כשאתה לא נמצא. יש דברים שבני זוג עושים באופן שוויוני ויש דברים שלא. אחרי הגירושים אתה חי תחת חוויה שיש רשימה של מה אתה מסוגל ומה לא, ותוהים מי יעשה את כל הדברים שאתה 'דפוק' בהם. לקח לי הרבה שנים לשים את הקולות האלה בצד, להפסיק לעשות כל מיני דברים כדי להוכיח לכולם וגם לעצמי שאני אבא טוב".
מה למשל?
"נהגתי ללכת עם הבנות בשבת לפעילויות ושולח תמונות לגרושתי כדי להראות שהנה - אני עושה איתן דברים, הולך לג'ימבורי ולא רק עסוק בעצמי. כמובן, חשוב שזו תהיה פעילות שמתאימה להן כי הרי ישיבה בבית קפה זו פעילות לא ראויה. ואז מגיע השלב שבו אתה שואל את עצמך האם אתה באמת צריך את כל הפעילויות האלה. אולי צריך לשאול את הבנות? אולי הן מעדיפות לשבת איתך בבית קפה כי כבר נמאס להן מהג'ימבורי?
"עד כיתה ה' הייתי מסיע אותן לבית ספר שנמצא כמה מאות מטרים מהבית. אפשר ללכת את זה ברגל וזה לוקח משמעותית פחות זמן מנסיעה, שלא לדבר על כל הלחץ של להיכנס לאוטו בבוקר ו'נו, אנחנו נאחר, יש פקקים'. הסעתי אותן כל בוקר עד שאמרתי לעצמי 'רגע, אני חייב את זה? זה מה שמגדיר אותי אבא טוב? בעיני מי?' זה היה סתם משהו שדרשתי מעצמי וזה היה מיותר.
"ברגע שאתה עוזב את הפחד לא להיות הורה טוב - ההורות האותנטית שלך יכולה להיות שווה הרבה. מה שאתה יודע על החיים זה מספיק טוב. גם בעיני הילדים היכולת שלך להשתנות היא חשובה. הצורך שלי לקבל אישור מגרושתי לאבהות, הייתה גם המלכודת שלי ביחסים איתה. ברגע ששחררתי, זה עזר. ברגע שהודיתי בפני עצמי שאני לא צריך את האישור הזה, זכינו בשני בתים עם שתי חוויות שונות. היום אני מתמודד עם דברים אחרים. יש לי שתי מתבגרות בבית, כל הבית הוא חדר איפור וכל היום אני שומע תובנות על החיים משתי ילדות שבטוחות שהן יודעות הכול יותר טוב ממני. הן מסבירות לי במה אני הורה טוב ואיפה אני יכול להשתפר. הן נותנות פידבק וזה קורה כי אין בהן את הפחד שאפסיק לאהוב אותן. הן גם רואות אותי כבן אדם ולא רק כהורה. הן נותנות לי אחלה עצות: 'אבא לא שווה להשקיע בזה', 'אל תעבוד עם אנשים שלא מעניינים אותך, מי שעושה משהו שלא מעניין אותו נהיה לא שמח'. אני מקשיב להן. הן רואות הכול, אתה לא יכול להסתתר".
הן ראו את ההצגה?
"בטח. הבאתי אותן לגנרלית ואמרתי לעצמי שאם הן יגידו לי 'לא', עם כל הכבוד לעבודה הרבה שהשקעתי, אני גונז אותה. לשמחתי, הן מאד אהבו, הרגישו גאווה. מבחינתן הן גיבורות ההצגה".
למה קראת לזה "אבא יצא מהקבוצה"?
"מכל הסיבות שדיברנו עליהן עד עכשיו. אבא ששואף לצאת מכל השבלונות, הנורמות, הסטריאוטיפים ולהיות מי שהוא באמת. אבא שחולם לחיות בלי הגדרות ומגלה שאין דבר כזה אבל מלהטט עם החלום - מנסה, מצליח, נכשל, נבהל. בדיעבד הבנתי שהלכתי בה מעבר לגבולות שלי. העמדתי את עצמי למבחן של הקהל ונדהמתי לגלות שהוא לא היה שיפוטי כלפי. עבורי ההצגה הזו הביאה להשלמה בגירושים. את כל תחושת האחריות, האשמה, הקונפליקטים והרצון לגשר, סיכמתי בה".
