בשיתוף המרכז לצמיחה פיננסית מבית בנק הפועלים
צפו בפודקאסט המלא:
פודקאסט "הורות באמת" - פרק ראשון | צילום: אולפני ביזיפודקלאב
יש משפט אחד שהורים רבים מכירים היטב, כמעט על אוטומט: "אני סופרת עד שלוש". לפעמים הוא נאמר ליד הדלת בבוקר, לפעמים מול המקלחת בערב, ולפעמים באמצע עוד רגע קטן שבו העייפות, הלחץ וחוסר שיתוף הפעולה מתערבבים יחד. עבור אלין, אמא לשלושה ילדים בני 7, 4 ושנה, המשפט הזה כבר הפך לחלק קבוע מהיום יום.
בפרק החדש של "הורות באמת", סדרת הפודקאסטים שבה אפרת לקט (אמא מאמנת) מלווה הורים בשיחה חשופה, אמיצה ולא מתוסרטת, אלין שמה על השולחן את מה שהרבה הורים מרגישים אבל לא תמיד אומרים בקול: היא עייפה מהאיומים, עייפה מהספירה עד שלוש, ובעיקר עייפה מהתחושה שהיא מתנהלת מול הילדים כמו שוטרת במקום כמו אמא.
"אם אני אפסיק להגיד 'אוקיי, אני סופרת עד שלוש'", היא אומרת כבר בתחילת המפגש, "זה אומר שיש לי כלים אחרים להתמודד עם הבעיה". בהמשך היא מודה שהמשפט הזה אולי "עובד", אבל גובה ממנה מחיר. "אני מרגישה כמו שוטר מהרגע שאני מתעוררת ועד הרגע שאני הולכת לישון", היא משתפת, ומספרת שאפילו הילדים כבר שמו לב לזה. אחרי שבוע שבו הייתה פחות בבית, הם אמרו לה שהיה "שקט ורגוע" ושאף אחד לא "רדה" בהם.
מכאן יוצאות השתיים למסע שמתחיל מהשאלה הכי יומיומית ופשוטה כביכול - מה קורה אצלם בבוקר? ומגיע עד לשאלות עמוקות הרבה יותר על שליטה, עצמאות, לחץ, עקביות והצורך של ילדים להרגיש שותפים בחיים שלהם.
הבעיה היא לא רק האיום אלא כל מה שקורה לפניו
אפרת לא ממהרת לבטל את אלין או לומר לה פשוט "אל תאיימי". להפך: היא מנסה להבין מה מביא אותה שוב ושוב לאותו מקום. מהר מאוד מתברר שהספירה עד שלוש היא לא הבעיה היחידה, אלא הסימפטום של מערכת בוקר שלמה שמתנהלת מתוך לחץ. הילדים קמים יחסית מאוחר, אין שעת יציאה ברורה וקבועה, הבן הגדול בכיתה ב' כמעט אף פעם לא מגיע בזמן, ואלין עצמה כבר מבינה שיש כאן קושי מובנה. היא אפילו מנסחת אותו במילים מדויקות: "אני חושבת שזה אחת הבעיות שבסוף הילדים מתרגלים לזה שיש להם איכשהו לו"ז חופשי".
מול זה, אפרת מציעה הסתכלות חדה: אם יש משהו שלא עובד, צריך להפסיק רק להגיב אליו - ולהתחיל לשנות את התנאים שיוצרים אותו. במקרה הזה, היא מסבירה, לא מספיק לעבוד על הטון או למצוא ניסוח עדין יותר במקום "אני סופרת עד שלוש". צריך לשנות את שגרת הבוקר עצמה.
לדבריה, ילדים זקוקים לעקביות הרבה יותר מכפי שמבוגרים לפעמים מבינים. כשאנחנו יודעים מראש מה קורה, באיזה סדר ומתי, אנחנו רגועים יותר. אצל ילדים, הסדר הזה הוא לא עניין טכני אלא ממש מקור לביטחון. "הצפוי מוריד את הלחץ", היא אומרת. כשאין שגרה ברורה, כל יום מרגיש כמו "מסיבת הפתעה", ובתוך מסיבת הפתעה כזאת, לילדים יש הרבה יותר צורך להתנגד, להתווכח, להימרח או להתעלם.
למה בעצם חשוב להגיע בזמן?
אחד הרגעים היפים בפרק הוא הרגע שבו אפרת מסיטה את הדיון מהשאלה "איך לגרום לו להזדרז" לשאלה אחרת: מה הילד מפסיד כשהוא מגיע באיחור?
אלין מודה שהיא עצמה אדם שמאחר, ושכניסה מאוחרת למקום היא לא בהכרח דבר שמביך אותה. אבל אפרת מזמינה אותה להסתכל על זה דרך העיניים של ילד בן שבע. היא מזכירה שחלק גדול מהחיים החברתיים של ילדים לא קורה דווקא במהלך השיעור, אלא לפניו, בהתחלת היום, ברגעים הקטנים שבהם ילדים מדברים, קובעים מפגשים, צוחקים, בונים קשרים ונכנסים בהדרגה לאווירה. כשילד מגיע מאוחר, הוא לא רק מפסיד את פתיחת השיעור. לפעמים הוא מפסיד את כל השכבה החברתית שסביבו. הוא נכנס "באמצע הסרט", כמו שאפרת מגדירה זאת, ועלול לשלם מחיר חברתי ורגשי שהוא בכלל לא תמיד יודע לנסח.
לצד זה, היא מצביעה גם על מחיר נוסף: ילדים שיוצאים מהבית תחת לחץ, צעקות, דחיפות ותחושת בהילות, לא מגיעים לגן או לבית הספר בנקודת פתיחה רגועה. הם מגיעים דרוכים. "הם מפרשים את הלחץ ככעס", אומרת אפרת, ומסבירה שהילדים יוצאים ליום שלהם עם "רמות קורטיזול גבוהות בדם", כלומר עם עומס פיזי ורגשי, שיכול להשפיע על כל דבר קטן שיקרה אחר כך.
3 צפייה בגלריה
"הצפוי מוריד את הלחץ". אפרת לקט, מאמנת הורים ומנחת הפודקאסט "הורות באמת"
(קרדיט: אולפני ביזי)
ילדים לא תמיד "לא מקשיבים" - לפעמים הם פשוט לא פנויים
בהמשך השיחה אלין מספרת שהיא כבר ניסתה לא מעט: היא מתקרבת, יוצרת קשר עין, מדברת ברור, לא צועקת מרחוק, מסבירה, חוזרת, מנסה להיות עניינית. ועדיין, הילדים לא תמיד משתפים פעולה. מכאן אפרת לוקחת את השיחה למקום שמוציא את ההורה מעמדת ההאשמה או התסכול, ומציע מיפוי אחר של הקושי.
לדבריה, יש כמה סיבות עיקריות לכך שילדים לא נענים להוראות. לפעמים הם פשוט שקועים בעולם שלהם ולא באמת שומעים. לפעמים הם רוצים משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו רוצים. לפעמים הם מוצפים מכמות ההוראות שניתנות להם לאורך היום, עד שהמילים שלנו הופכות ל"רעש רקע". ולפעמים, וזה אולי לב העניין, הם מחפשים דרך להרגיש עצמאיים.
כאן מגיע אחד הרעיונות המרכזיים בפרק: ילדים לא אוהבים שמנהלים אותם בלי הרף. למעשה, אף אחד לא אוהב. אפרת מזכירה שגם מבוגרים לא אוהבים שמחליטים בשבילם הכול, ומביאה דוגמה פשוטה: הרגע שבו הרכב לא מניע. לא רק אי הנוחות מפריעה - אלא גם אובדן השליטה. אצל ילדים, הצורך הזה בעצמאות רק חזק יותר, כי במשך רוב היום ממילא מחליטים בשבילם מתי לקום, מתי לאכול, לאן ללכת, מתי ללמוד, מתי לכבות מסך ומתי ללכת לישון.
כשילד מרגיש שכל היום מנהלים אותו דרך הוראות, אחת הדרכים היחידות שלו להחזיר לעצמו תחושת כוח היא להתנגד. לפעמים דרך "לא שמעתי", לפעמים דרך גרירת רגליים, ולפעמים פשוט דרך סירוב.
הפתרון: פחות מאבקי כוח, יותר בחירה בתוך גבולות
אפרת לא מציעה לוותר על גבולות או סדר. להפך. היא מדברת שוב ושוב על הצורך בעקביות, בחוקים משפחתיים ובשגרה ברורה. אבל בתוך כל אלה, היא מציעה להכניס יותר בחירה. במקום להחליט בשביל הילד הכול, אפשר להחליט על המסגרת, ולתת לו בחירה בתוכה. למשל: בבית מתקלחים בכל ערב, אבל הילד יכול לבחור אם לפני ארוחת ערב או אחריה. אם במקלחת של ההורים או של הילדים. אם לקרוא ספר אחד או אחר לפני השינה. כך הגבול נשמר, אבל הילד מרגיש שיש לו מקום, קול והשפעה.
מה שחשוב, היא מדגישה, הוא לא רק עצם הבחירה אלא גם המסר שמתלווה אליה: אני סומכת עליך. אתה מספיק גדול לקחת אחריות. אתה שותף לאיך היום שלך נראה. אצל הבן בן השבע, היא מציעה אפילו לקיים שיחה אמיתית על הבוקר. לא להודיע שממחר יש סדר חדש, אלא לשאול אותו: איך אתה מרגיש כשאתה מגיע מאוחר? איך לדעתך אפשר לעשות שהבוקר יהיה נעים יותר? איך תוכל לקחת חלק בזה? הרעיון כאן עמוק: כשילד שותף לתכנון, הסיכוי שישתף פעולה גדל. לא כי "הצליחו לעבוד עליו", אלא כי זה גם שלו.
לקיחת אחריות בבית בונה תחושת ערך
אחד הכלים היפים שעלו בפרק הוא מתן תפקידים קבועים בבית. אלין מספרת שכבר ניסתה בעבר לאפשר לילדים לבחור משימות, וזה לא ממש החזיק. אבל אפרת מעודדת אותה לא לוותר, אלא להבין שזה תהליך שצריך לבנות בעקביות. הבן הגדול, למשל, בחר לפרק את המדיח. אפרת מסבירה למה זה רעיון טוב: יש כאן גם עקביות, גם תחושת תרומה וגם הזדמנות לפתח אחריות. אם הוא זוכר - מודים לו. אם הוא שוכח לא מבטלים את התפקיד ולא צועקים, אלא מחזירים אליו את האחריות בשאלה: מתי אתה מתכוון לעשות את זה?
גם הבחירה של הבת בת הארבע לשטוף רצפה לא נתקלת בזלזול, אלא להפך. אפרת רואה בה ביטוי יפה לצורך של ילדה קטנה להרגיש משמעותית ובעלת ערך. לא משנה אם בסוף מישהו עוד יעבור אחריה. עצם זה שיש לה משהו שהוא "שלה", שהיא אחראית עליו, בונה תחושת מסוגלות.
3 צפייה בגלריה
"דמי כיס הם לא שכר עבודה ולא פרס". רנין מורדי, מנהלת המרכז לצמיחה פיננסית של בנק הפועלים
(קרדיט: אולפני ביזי)
ומה הקשר לדמי כיס?
בהמשך הפרק מצטרפת לשיחה גם רנין מורדי, מנהלת המרכז לצמיחה פיננסית של בנק הפועלים, שעונה על שאלה שהגיעה מהגולשים של –ynet, והיא אכן אחת השאלות הנפוצות ביותר של הורים: האם דמי כיס צריכים להיות קשורים למטלות הבית, או שמדובר בשני דברים שונים לחלוטין?
"דמי כיס הם לא שכר עבודה ולא פרס", מסבירה מורדי. "המטרה שלהם היא חינוכית - לתת לילדים הזדמנות להתנסות בניהול כסף: להבין על מה הם מוציאים, מה הם רוצים לקנות ואיך מקבלים החלטות כלכליות".
לכן, לדבריה, עדיף לא לקשור בין דמי הכיס לבין מטלות הבית. לילדים יש אחריות בתוך המשפחה כמו להכניס כלים למדיח, לנקות אחריהם או לעזור בסידור, אבל האחריות הזו לא אמורה להיות מתוגמלת בכסף. "ברגע שאנחנו מחברים בין מטלות לבין תשלום", היא אומרת, "אנחנו מחליפים את המוטיבציה. במקום לעשות משהו כי אני חלק מהמשפחה, אני עושה אותו רק אם אקבל כסף".
הגישה הזו, כך מתברר, כבר רווחת אצל הורים רבים. לפי נתונים מתוך הדוח הפיננסי לשנת 2025 של בנק הפועלים, 74% מההורים נותנים לילדים דמי כיס במטרה ללמד אותם להתנהל עם כסף. מבחינת מורדי, זה סימן מעודד לכך שהורים מבינים יותר ויותר את הערך החינוכי של הכלי הזה. זה גם אומר שדמי כיס לא אמורים לשמש ככלי ענישה. אם ילד לא עמד במשימה או התנהג בצורה לא רצויה, לא נכון "להוריד" לו את דמי הכיס בדיוק כפי שלא נכון לתת אותם כפרס על פעולה רגילה בבית.
עם זאת, יש מצבים שבהם כן אפשר לתגמל ילדים בכסף. "כשמדובר במשהו שלא נמצא במסגרת האחריות שלהם", מסבירה מורדי. למשל, אם ילד נותן שיעור פרטי לאח קטן או עוזר במשימה שבדרך כלל היינו משלמים עליה לאדם חיצוני שם בהחלט אפשר לתת תגמול.
מעבר לעצם מתן דמי הכיס, היא מדגישה את החשיבות של ליווי והכוונה. הורים לא אמורים רק לתת את הכסף ולתת לילד "להסתדר". להפך זו הזדמנות ללמד תכנון. אחת ההמלצות שהיא מציעה היא לחלק את הסכום לכמה מטרות: חלק לשימוש חופשי, חלק קטן לתרומה וחלק לחיסכון. כך, למשל, אפשר לעודד את הילד להגדיר יעד: משהו שהוא רוצה לקנות בעתיד, או מטרה שאליה הוא חוסך. "זה לא רק כסף", אומרת מורדי, "זו הזדמנות ללמד ילדים להציב מטרות ולחשוב קדימה".
ומה קורה אם הכסף נגמר באמצע השבוע? כאן מגיע אחד העקרונות החשובים ביותר של חינוך פיננסי: לא ממהרים להשלים. אם ילד בזבז את כל דמי הכיס מוקדם מדי, זו בדיוק ההזדמנות ללמוד מהניסיון. "כשנגמר נגמר", היא אומרת. "בפעם הבאה הוא כבר יחשוב אחרת איך להשתמש בכסף".
"דמי כיס קבועים יכולים להיות כלי מצוין לפיתוח עצמאות, אחריות ותחושת מסוגלות", מוסיפה אפרת. "סכום קבוע, קטן וברור, מאפשר לילד להתחיל להתאמן בבחירה, בדחיית סיפוקים, בצבירה, בתכנון ובהבנה שכסף הוא גם כלי לניהול עצמי. בגילאים האלה זה פחות קשור ל"להרוויח לבד" ויותר להזדמנות לחוות עצמאות: לבחור אם לחסוך, אם לקנות משהו קטן, אם לצרף חבר לקרטיב, ואם לתכנן מטרה רחוקה יותר." כלומר, דמי כיס הם לא רק עניין כספי. הם עוד דרך לומר לילד: יש לך השפעה. אתה מסוגל לבחור. אתה יכול ללמוד לנהל משהו שהוא שלך.
3 צפייה בגלריה
"אני מרגישה כמו שוטר מהרגע שאני מתעוררת ועד הרגע שאני הולכת לישון". אלין, אמא לשלושה
(קרדיט: אולפני ביזי)
וגם אמא צריכה חמצן
לקראת סוף הפרק השיחה משנה כיוון, ועוברת מהילדים אל אלין עצמה. אפרת מזהה מולה אישה חרוצה, הישגית, עמוסה, עם שלושה ילדים, שתי עבודות ונסיעות ארוכות. ואז היא שואלת את אחת השאלות הכי חשובות בפרק: איפה את נחה?
אלין מספרת שהמנוחה שלה מגיעה בעיקר בסופי שבוע זוגיים פעם בחודש. אבל אפרת לא מסתפקת בזה. היא מציעה לראות במנוחה לא מותרות, אלא צורך בסיסי, כמעט כמו נשימה. "אם הייתי אומרת לך פעם ביום תנשמי, זה מספיק?", היא שואלת. הטענה שלה פשוטה וחשובה: הורה שלא נטען בכלל לאורך היום, מתקשה מאוד להגיע סבלני, זמין ורגוע לרגעים המאתגרים מול הילדים. אי אפשר לחיות "בק־טו־בק" עם משימות, בלי עצירה אחת קטנה של אוויר, ואז לצפות מעצמנו שלא להתפרק ברגעי החיכוך.
כשאפרת מבקשת מאלין לחשוב על משהו קטן שיכול לשמש לה תחנת התאוששות יומיומית, אלין בוחרת ברעיון פשוט: קפה בלי טלפון. שבע עד חמש עשרה דקות של מצב טיסה, בלי מיילים, בלי הודעות, בלי שירות לאחרים. רק רגע שלה עם עצמה. זה אולי נשמע קטן, אבל בפרק ברור שזה לא קטן בכלל. זה ההבדל בין להמשיך לרוץ על אדים לבין לזכור שגם אמא היא בן אדם שצריך טעינה.
מה אלין לוקחת מהמפגש?
בסיום השיחה אלין מסכמת לעצמה את הצעדים החדשים שהיא רוצה לנסות: לנהל עם הילדים שיחה במקום רק להנחות אותם, לתת להם להיות שותפים להחלטות, לשנות את שגרת הבוקר, לאפשר לגדול יותר בחירה בערב, ולתת לעצמה רבע שעה ביום של קפה בלי טלפון.
זה לא מהפך שקורה ביום אחד, ואפרת גם לא מציגה את זה כך. היא מדגישה שלא צריך לשנות הכול ביחד, ושגם שניים או שלושה שינויים עקביים כבר יכולים לייצר בבית אווירה אחרת לגמרי.
בסופו של דבר, זה אולי לב המסר של הפרק כולו: כדי להפחית צעקות, איומים ומאבקי כוח, לא מספיק לחפש "משפט טוב יותר" במקום "אני סופרת עד שלוש". צריך לבנות מחדש את התנאים שיוצרים את המתח - להכניס יותר סדר, יותר עקביות, יותר בחירה לילדים, ויותר חמצן להורה.
בשיתוף המרכז לצמיחה פיננסית מבית בנק הפועלים
פורסם לראשונה: 11:07, 16.03.26
