הקשר בין ילדים להורים חזק ומתמשך, גם כשנמצאים בנפרד. בגן, זירת הלמידה שלהם, הילדים חווים עולם שלם של חוויות ורגשות בלי ההורים. יכול להיות שהילד דווקא התכוון לספר לנו על הרגע שבו הוא פתח את המגירה שלו והיא נפתחה לו על הברך וקצת כאב, על הלגו, היצירה ליום העצמאות, הילדה שנשפכו לה מים וחברה שהיא בכלל מהקבוצה של הבוגרים שעזרה לו לרדת מהנדנדה. אבל אז, המפגש הגדול עם ההורה מגיע - ומי בכלל זוכר? ומה זה כבר משנה? הברך לא כואבת, היצירה ליום העצמאות פה ביד וכמעט והכול פתור. מה שנשאר זה הרגש, והוא בטוח לא מתואר במילה אחת שקוראים לה "כיף".
לפני השאלות
הילדים שלנו עוברים המון חוויות בכל יום מחדש, מתגברים ומתבגרים להם, ואז פוגשים אותנו, העוגן הבטוח שלהם. עבורם, אנחנו המקום שאליו אפשר לנזול בכל הוויה והם יתקבלו ללא תנאים ובכל צורה. לפני שאנחנו מספקים את יצר הסקרנות שלנו, ננסה להבין איפה אנחנו כרגע. ממש כמו במטוס, שצריך לשים קודם את מסכת החמצן על ההורה ורק אז על הילד, נבדוק רגע את עצמנו. הבדיקה של 'איפה אני' תסייע לי להבין איפה הילד שלי; הטלפון בכיס, הידיים פנויות ואני שם עבורו. לאחר שהתאפסתי (יש לי חמצן) ואני פנויה לקבל אותו, נעבור לחשוב מה הוא צריך עכשיו: חיבוק בגובה עיניים, עיניים נוצצות מהתרגשות, מישהו שישאל מה קרה לחיוך שלו, ידיים פרוסות לחיבוק או אוזן קשבת. כשאנחנו מגיעים לאסוף אותם תוך שיחת טלפון, דחופה ככל שתהיה, ותוך כדי צועקים "נו מהר, אנחנו מאחרים לחוג", הם לא מקבלים אותנו, הם מקבלים נהג שהגיע לאסוף אותם. אבל כשילד מקבל הורה שיורד לגובה שלו ומחייך רק מלראות אותו, בידיים פנויות, מבט לתוך העיניים וחיבוק של ביטחון, זו הקרקע היציבה שהוא חיכה לה כל היום.
וזה יותר חשוב מכל השאלות.
מה, לא צריך לשאול?
השאלות חשובות, אבל הן לא העיקר. דבר ראשון, חכו רגע. היום שהיה מציף ועמוס, לא מוכן לפי ראשי פרקים וקטגוריות לשליפה ושיתוף. במקום לספק את צורך הסקרנות שלנו כשהחוויות עדיין "טריות" אצלם בזיכרון, כדאי שננסה להבין באיזה מצב רגשי הילד נמצא. זכרו שהילדים שלנו יודעים להיות ב'כאן ועכשיו' הרבה יותר טוב מאיתנו ושם הם נמצאים כרגע, ברגע האיסוף, בסיום היום שלהם ובזמן האיכות עם ההורה האוסף.
מטרת העל היא לבנות מערכת יחסים שהתקשורת בה מאפשרת שיח שלא תלוי רק בשאלות. חשבתם פעם על איך אנחנו מגיבים לתשובות שלהם? הילדים שלנו יודעים שכשהם עונים לנו שהם לא אכלו היום כלום, שהרביצו להם, הם נפלו או שאין להם חברים, אנחנו ישר "נדלקים", אלו תגובות הטריגר שלנו. אנחנו מגיבים בווליום גבוה לחדשות שליליות ונוטים להגיב בווליום נמוך לחדשות שגרתיות כמו שיחקתי בלגו או התנדנדתי בחצר. חדשות שגרתיות מאפיינות את רוב היום של הילדים שלנו בגן, ולא תמיד זה מספיק עסיסי עבורם לחלוק אותן איתנו.
אנחנו רוצים להגיע למצב שבו הילד יודע לייצר שיח רגשי, שבו הוא משתף מיוזמתו, יודע להביע רגשות ואפילו לדבר על רגשות של אחרים - והכי חשוב, הוא יודע לבקש עזרה כשהוא צריך. לכן חשוב להבין אם אנחנו במצב של הקשבה מלאה, שבו אנחנו באמת מקשיבים ולא מחפשים איך לתקן, לא מייעצים ולא פותרים, פשוט מקשיבים. זאת הקשבה שלא מעצבת את הסיפור, אלא נותנת לסיפור להישמע כפי שהוא.
שאלת השאלות
סביר להניח שלא כל הורה יודה לילד שלו על כל שיתוף ("תודה שסיפרת לי") ולא כל הורה ישתף את הילד שלו כל יום במה עבר עליו באותו היום כדי לעודד שיתוף. אז בוא נדבר על שני קווים מנחים לעידוד השיתוף. דבר ראשון, נזכור שהשיתוף הוא לא המטרה, אלא איך אנחנו מקבלים את הילד שלנו אחרי יום שלם בגן, ודבר שני, נהיה ב'כאן ועכשיו' ונהיה סקרנים וקשובים על אמת.
ואם אנחנו רוצים לדעת מעבר לזה, הנה כמה טיפים:
1. אל תשאלו ישר אחרי הגן (זה מאוד מלחיץ עבור ילד גם לזכור מה היה וגם לספק את ההורה בתוכן מעניין).
2. תשאלו שאלה ספציפית אחת, מקסימום שתיים.
3. עודדו אותם על כך ששיתפו ותגיבו בווליום גבוה גם על החדשות הפחות דרמטיות.
4. שתפו אתם על היום שהיה לכם תוך תיאור רגשות לעידוד שיתוף דומה.
5. תתייעצו איתם ותשאלו את דעתם כדי שירגישו נחוצים ובעלי ביטחון עצמי.
7. תשאלו אותם מה הם הרגישו במקום מה היה להם. למשל, מה הצחיק אותך היום?
8. תשאלו שאלות שמתמקדות בחוויה. במקום "למה שיחקת איתו אם הוא הרביץ לך אתמול?" (ביקורת שלנו על הבחירות שלו), אמרו "יפה שנתת לו עוד הזדמנות אחרי אתמול, נשמע ששיחקתם יפה ביחד, איך הרגשת?". זה ייתן הרגשה לילד שהוא יכול לספר לכם משהו גם כשאתם לא מסכימים עם הדרך שבחר.
9. תנו להם לסחוב את התיק של עצמם גם אם הם עייפים וגם אם התיק ממש כבד. זה אולי נראה לכם חסר טעם ולא קשור, אבל למעשה זה מעביר אליהם המון ביטחון ולקיחת אחריות, מעצים את תחושת המסוגלות שלהם ומעודד אותם להתמודד עם סיטואציות בעצמם גם כשאנחנו לא בסביבה.
זכרו, המטרה שלנו היא לא לאסוף פרטים ולדעת כל מה שעבר עליהם, הם צריכים לדעת שאנחנו סומכים עליהם שיתמודדו עם דברים שלא עוברים דרכינו ושאנחנו פה כדי לתמוך, להקשיב, לעזור אם ירצו, ולאהוב אותם לא משנה מה.
ואם הילד סיפר משהו מדאיג?
דבר ראשון, תנשמו, ממש כפי שאנחנו מצפים מהילדים שלנו להירגע לפני שהם מגיבים ולווסת התנהגות אל מול רגשות, שמשו דוגמה ותרגעו. שמעתם עדויות מדאיגות על נשיכות, שריטות, חקר של איברי גוף פרטיים? אל תיבהלו, תהיו אסירי תודה על כך שזה לא הוסתר מכם. אם תבהלו ותילחצו, לא בטוח שתשמעו שוב דברים כאלה וחבל.
אנחנו המקום הבטוח והרגוע שיודע להתמודד עם סיטואציות כאלה, אנחנו הכתובת. במקרים כאלה, נשאל שאלה או שתיים ונעצור. אם הילד שלנו כבר עבר משהו, הוא לא צריך לעבור את זה שוב. בשלב זה, אני מציעה לחקור את הנושא מול הגננת או מבוגר אחראי שהיה במקום, לקבל עוד מידע על האירוע ורק לאחר כמה שעות ליזום שיחה עם הילד על מה שסיפר מוקדם יותר ולהאמין לגרסה שלו. חשוב להבין את מטרת השיחה: בירור פרטים, הכלה, מתן כלים או אולי התערבות מצידנו. בעת הצורך, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע. זכרו שלא תמיד התערבות שלנו היא הפתרון הנכון עבור הילד, כמובן שבמקרים מסוימים, כאשר המקרה "גדול" על הילד, אין ברירה.
לסיכום
כהורים, עלינו לפתח תקשורת עם הילדים שלנו שאינה מתמקדת רק בשאלות אוטומטיות, אלא כזאת שמייצרת יחסים. המפגש אחרי הגן הוא הזדמנות פז עבורנו להיות שם עבורם, המקום הבטוח לשתף, לחוות ולגדול.
זכרו, שינוי וצמיחה בהורות הוא מסע מתמשך ולא פתרון קסם, אלו מיומנויות עבורנו ועבורם לחיים האמיתיים. ברגע שנהיה מספיק בטוחים בדרך שלנו כהורים ונישאר עקביים, השינוי יוטמע לטווח הארוך וישמור על החשוב לנו מכל, יחסינו עם הילדים.
עדי אלוף היא אמא, מדריכת הורים, יועצת אישית, יועצת ארגונית ומגשרת
פורסם לראשונה: 09:53, 02.05.24
