בפרפרזה לספרו האוטוביוגרפי של דודו טופז ז"ל, ''החיים זה לא מה שהבטיחו לי'', גם משה חוגג מרגיש לאחרונה שבעלות על קבוצת כדורגל, בטח בית"ר ירושלים, היא לא בדיוק מה שהבטיחו לו.
בחזונו ראה חוגג את היציעים המלאים - כמו בעבר, את הריצה לתארים - כמו שכולם חלמו כשהגיע, את המסעות באירופה - כמו שחווה כספונסר בבאר שבע.
היציעים בטדי לפני המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל ב"שהיציעים בטדי לפני המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל ב"ש
היציעים הריקים בטדי
(צילום: אורן אהרוני)
בפועל, הקבוצה שלו מדשדשת ונראית רע מאוד בליגה בינונית גם ככה, כאשר היריבות שלה עסוקות בייצור שערוריות.
בית"ר מאכזבת כל פעם מחדש. מובסת על ידי היריבה הגדולה מתל אביב, לא כובשת בפלייאוף העליון, סובלת מקרע עם הקהל, והכי גרוע - מציגה כדורגל מביך.
ואני רק חושב לעצמי, איזה מזל שבני סכנין לא בליגה כדי לדרוך עוד קצת על הסמל הבית"רי המדמם.
נכון, יכול להיות גרוע יותר. כשגיא לוזון אימן פה, בית"ר לא הצליחה לנצח. כשאלי טביב אימן פה, בית"ר לא הפסיקה לנצח, אבל התקשתה לשמור על צלם אנוש וביזתה אנשי צוות, שחקנים, ואת מי לא.
והנה עכשיו בית"ר כן מנצחת מדי פעם, ומתנהלת בצורה מופתית (בכל הקשור לסדר וארגון, לא החלטות מקצועיות), אבל עדיין מציגה כדורגל עצוב, נראית רע על המגרש, ומרחיקה אוהדים אפילו ממסך הטלוויזיה, שלא נדבר על הגעה לטדי.
בית"ר, קבוצת הכדורגל הבכירה של עיר הבירה, עם כל התקציב הגדול, הטכנולוגיה והקידמה, לא מצליחה להכניס כדור פשוט לשער, לא מצליחה לייצר מהלכי כדורגל ראויים לציון.
המשחק במוצאי שבת, בין בית"ר למכבי חיפה, שתיים מהאימפריות של הכדורגל הישראלי, שתי קבוצות שחתומות על עשרות מפגשים רווי שערים שנחקקו בהיסטוריה של הכדורגל, כמו למשל ה-2:2 המפורסם בקריית אליעזר בנובמבר 95, ערב רצח רבין, שהיה המשחק הראשון שבו צפיתי.
כמה מביך היה לראות את שתי הקבוצות הללו לא מצליחות לבעוט לשער, לפתח משחק התקפי, ולתת לצופים המסכנים איזשהי תמורה על כך שפינו מזמנם והחליטו לצפות במשחק.
ומי אשם כאן? לי זה ברור. מכבי חיפה כבשה 61 שערים העונה, יותר ממכבי תל אביב (53), אבל בית"ר עשתה ''טקטי רוני'', סגרה את המשחק בצורה הרמטית, וחרצה עלינו 90 דקות של שיממון.
קחו נתון יפה שמצאתי השבוע בקבוצת הפייסבוק הנפלאה "עובדות לא חשובות בספורט": מאז שנת 2000, שתי הקבוצות סיימו רק 5 פעמים בתיקו אפס בליגה. ב־4 מהמשחקים אימן רוני לוי את אחת הקבוצות. זה נתון מדהים, לא מקרי, וכזה שמספר את התמונה. כשרוני מחליט לסגור, זה סגור.
כמו שטענתי בעבר, משחק כזה עלוב, אנמי ומשעמם יוצר נזק בל יתואר לטווח הארוך. חישבו רגע על נשים ששוכנעו על ידי בעליהן לצפות במשחק, או על ילד שצופה בפעם הראשונה בקבוצה ההיא ששמע עליה בבית ספר. באיזה דקה הוא העביר ערוץ?
מצד שני, קחו את מכבי חיפה ומספרי המינויים שלה בשנים האחרונות לעומת התוצאות הדלות, ואולי התיאוריה שלי לא תקפה בכלל על הקהל הישראלי למוד המלחמות, השכול והסבל - אולי דווקא זה מה שהוא אוהב.
אפשר להתנפל בביקורת על משה חוגג, אבל אפשר גם לפרגן. אין ספק שהוא עשה הרבה דברים חיוביים. אבל בסופו של דבר, כל ההשקעה במחלקת הנוער, מיגור האלימות, השקט התעשייתי, כלום לא משנה כשבסוף המוצר שלך נראה כל כך רע.
האוהדים לא מתעקשים על אירופה, מבינים שלא כל שנה אפשר לקחת תארים, ומוכנים להפסיד מדי פעם. אבל יש דברים שאי אפשר לעבור עליהם בשתיקה. שאי אפשר להכיל. וזו לא קלישאה.
כדורגל אטרקטיבי? זה ה־DNA של הקבוצה. זהות וחיבור לקבוצה? גם על זה אי אפשר לוותר. תנו לאוהדים את זה, והדחיפה של הקהל כבר תביא את התוצאות.
כל ההקדמה הארוכה הזו מובילה אותי למסקנה הסופית, קלינגר זה לא האיש המתאים, גם לא אבוקסיס, אבל בטח שלא רוני לוי. לכן, כבר כאשר מונה לתפקיד, טענתי שהוא לא האיש המתאים. לא ניחשתי, או ניבאתי, בסך הכל הסתמכתי על הקריירה הארוכה שלו כמאמן, שלמעט ההתחלה המבטיחה במכבי חיפה, שכנראה גם אני הייתי מוביל אותה לאליפות עם הסגל ההוא, מאופיינת בכדורגל שבלוני ומשעמם. זוכרים את הזכייה בגביע עם מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב? גם היא הגיעה בזכות שיטת ''טקטי רוני', ולא אחרי תצוגת כדורגל מהפנטת. רוני לוי נמצא כעת בשלהי הקדנציה השלישית שלו בבית"ר, ועדיין לא השכיל להבין שלפעמים האתסטיקה חשובה לא פחות מהתוצאה הסופית.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.