(איור: ליאו אטלמן)

הבבל"ת המרכזי / עמיר פלג

בסוף שנות ה־80 ניסה גיורא שפיגל להביא את אירופה לישראל בדרך אופנתית: מאמן מכבי ת"א וצוותו הגיעו למשחקים כשהם חנוטים בחליפות ובעניבות. כשחטפו עשירייה בקריית-אליעזר, הביטוי "איבדו את חדר ההלבשה" מעולם לא נשמע קולע יותר. זו בדיוק התחושה כשצופים בפרשנים המחויטים של המשחק המרכזי, אלי גוטמן ובוני גינצבורג. גימיק אלגנטי, ניפוח שכל טקטי והזזת כפתורים צבעוניים על לוח מגנטי רק מעצימים את הבלוף.
אלי גוטמן ושגיא כהן על המיקרופוןאלי גוטמן ושגיא כהן על המיקרופון
גוטמן על המיקרופון
(איור: אופיר בגון)
איפה אנחנו ואיפה אירופה, גם בפרשנות. מספיק להקשיב לניתוחי הפרמייר-ליג של גארי לינקר, גארי נוויל וג'יימי קראגר למשל, כדי להיווכח בהבדל התהומי. אצלם הכל אותנטי, אינטליגנטי והומוריסטי, בלי חשבון ובעיקר בלי פוזה.
ואצלנו? מדקלמים קלישאות דלוחות, שומרים על יחסים עם קולגות, וגינצבורג אומר לרוני לוי (אחרי בונקר מביש של בית"ר): "הוכחת שאתה המאמן מספר 1 בישראל". לגל השני של הנפות הידיים הפומפוזיות יצורף מבט חודר למצלמה ומשפט כמו: "זה מתכתב עם הדברים שנאמרו קודם". גוטמן, מצידו, ידבר על "הדי-אן-איי של המועדון" בניסיון להישמע חכם, שישיג בדיוק את ההפך.
(איור: אופיר בגון)
העונה גם הוטלה על שניהם משימה: לשמש כפרזנטורים סמויים של הטוטו ולנתח את התפלגות המהמרים לפני המשחק, במחציתו ובסיומו. כאילו לא התוצאה היא מה שחשוב, אלא כמה ניחשו אותה. זהו פס הקול של עונת הקורונה הראשונה, שבה גם האוהדים הנאמנים ביותר נאלצים לצפות במשחקים בטלוויזיה. ורק הבבל"ת לא יצא לחל"ת.

מורה הדרך / נדב צנציפר

אחת התמונות הבולטות שנצרבו בזיכרון מהעונה החולפת הייתה השהייה באוויר של איתי שכטר בדרך לזרועותיו הפתוחות של ולדימיר איביץ' בדרבי האחרון, שדרוג של טקס שבירת הדיסטנס מהשנתיים האחרונות. שכטר הוא מנהיג חדר ההלבשה בקריית-שלום, הקפטן ללא הסרט של האלופה. לא בכדי איביץ' הסביר רק בימים האחרונים כמה נחוצה נוכחות של שחקן כזה במועדון כדורגל.
ולדימיר איביץ' חוגג אליפות עם איתי שכטרולדימיר איביץ' חוגג אליפות עם איתי שכטר
ולדימיר איביץ' חוגג אליפות עם איתי שכטר
(צילום: עוז מועלם)
עידן הקורונה איפשר לנו לשמוע מקרוב את הקולות של השחקנים תוך כדי משחק, אלו שלא נשמעו בעולם הישן, זה שעוד היה בו קהל, ואין ספק ששני הקולות הדומיננטיים היו של דן גלזר ושכטר. החלוץ כיוון את החברים שלו, דיבר עם השופטים ואפילו עם מאמני היריבה – מציאות פחות מוכרת בעידן שבו יותר ויותר שחקני כדורגל הם סוג של חנוך רוזנים, מספקים פנטומימה ללא מנהיגות, בטח שלא ווקאלית.
מעבר לתרומה המקצועית של שכטר, הוא רחוק שער אחד בלבד מ־100 אישיים בליגת העל (אחרי שצבר קילומטראז' בכמה מהליגות הטובות באירופה – גרמניה, אנגליה וצרפת). אלו מספרים שרק ערן זהבי ואלירן עטר מתהדרים בהם בדור הנוכחי. אבל בסופו של דבר, המנהיגות החברתית שלו היא המכריעה במכבי ת"א: מדריך את הצעירים, נותן טיפים למי שנשכח מחוץ לסגל, ובקיצור – איתי שכטר הוא הילד הזה מהכיתה שכולם רוצים לשבת איתו בספסל האחורי באוטובוס בדרך לטיול השנתי. לפעמים זה חשוב יותר מנתונים.

האספסוף המתקהל / אריה מליניאק

בשבוע שעבר הגישו "אוהדים" של קבוצות מובילות בארץ, בכדורגל ובכדורסל, תובענה ייצוגית נגד הקבוצות שלהם, ו דרשו פיצוי עבור משחקים שהתקיימו ללא קהל. לפני 20 שנה סיירתי באצטדיון האור בליסבון, ושמעתי שלבנפיקה יש 150,000 אוהדים, אבל באצטדיון רק 120,000 מקומות. 30,000 מחדשים כרטיס חבר מועדון שמקנה להם רק ז־כ־ו־ת לקנות כרטיס פנוי.
לפני חודשיים היו מי שטענו שעדיף לא לשחק מול יציע ריק. כשהמגפה מתפשטת, אנשים מבטלים חתונות ותיאטראות סגורים, אני שמח שהפרחחים נשארו בחוץ. ההוראות אוסרות התקהלויות וסביב האצטדיונים קרבות רחוב. לחסימת רחוב דיזנגוף בת"א אין קשר לשמחת אליפות, רק בריונות לשמה. בשביל האספסוף הזה דרשו לפתוח את הטריבונות?
אוהדי מכבי תל אביב בכיכר רביןאוהדי מכבי תל אביב בכיכר רבין
אוהדי מכבי תל אביב בכיכר רבין
(צילום: ראובן שוורץ)
לא גדלתי באקווריום. חטפתי מכות ביציע העמידה מאחורי השער של חודורוב. מגרש כדורגל זה לא אולם קונצרטים, אבל הבעיה היא שהמתפרעים מבריחים את המשפחות שאנחנו כן רוצים לראות ביציעים. הקומץ הזה הוא פרצופו של קהל הכדורגל בעיני מקבלי ההחלטות, ושום שר הבריאות לא יאמין שאספסוף שחוסם כבישים ישמור על "ריחוק חברתי" ויעטה מסכות ביציעים.
לבעלי הקבוצות אין שליטה על מה שקורה מחוץ לאצטדיון, ובימים כתיקונם גם על מה שקורה בתוך האצטדיון. הם מעדיפים לשלם קנסות מאשר להתמודד עם פרחחים, והנזק שהאוהדים המתפרעים האלה גורמים עולה על התועלת. פתיחת היציעים, אם וכאשר, תהיה הזדמנות לעשות סדר ולהשאיר חלק מהם בחוץ.
אוהדי הפועל תל אביבאוהדי הפועל תל אביב
אוהדי הפועל תל אביב לפני הדרבי
(צילום: אורן אהרוני)

הגמל התעייף / אורי קופר

לקבוצות יש נפילות. מאמן לא מתחבר, הסגל לא נבנה מספיק טוב, החלטות ניהוליות רעות יכולות להביא לשנה קשה או יותר. יש נפילות וזה בסדר, כל עוד קיים אופק, ולרוב מצופה מהקבוצות לשוב ולהתרומם בעונה שאחרי. אבל הפועל באר־שבע של העונה היא לא עוד נפילה כזו - אלא התרסקות לתוך בור שסולם היציאה ממנו רעוע.
רגע, מדובר במקום רביעי, לא איזו ירידת ליגה, אפילו לא פלייאוף תחתון, אז על איזו נפילה מדובר? על אחת הדרגתית, שלב אחר שלב, עד שבסיכומה של עונה ההדרגתיות הזאת מתבררת כנפילה קשה. קודם היו אלה עוד כמה שחקנים המזוהים עם שנות ההצלחה שעזבו או נאלצו לפרוש. לאחר מכן הגיעה הפרידה מברק בכר (שאף אחד לא ציפה לה), ואחריה נדמה שהדבר היחיד שנשאר מהקבוצה הגדולה ההיא זו אלונה. הגיעה הקורונה, הלכה ברקת, ועכשיו אפילו אין אצטדיון עם גג תקין. This is Turner, נוהג הכרוז הבאר־שבעי לשאוג. דיס איז הפועל באר־שבע החדשה.
שחקני ב"ששחקני ב"ש
עונה מאכזבת להפועל ב"ש
(צילום: ראובן שוורץ)
מבלי לנצח פעם אחת את מכבי ת"א, או את מכבי חיפה, ואפילו לא את בית"ר, הקבוצות המרכיבות את מועדון הגדולות, אותו מועדון שיש שאמרו שבאר־שבע נכנסה אליו בשנים האחרונות. אמרו גם שהשינוי שהביאה אלונה לקבוצה בלתי הפיך, כלומר שהיא תישאר חלק ממועדון הגדולות לתמיד. הגיע הזמן לבדוק אם יש משהו באמירה הזאת.

לילה בלי כוכב / יאיר קטן

הדבר המייאש ביותר שקרה העונה בליגה הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכדורגל הישראלי. זה תהליך הכרחי לשיפור הנבחרת, ואפשר רק לקוות שהאוהדים להוטים מספיק אחרי הקבוצות שלהם – וברוב המקרים הם בהחלט עונים לקטגוריה הזאת – כדי להמשיך לבוא למגרשים ולעודד במשחקים שמבליטים בעיקר קשרים אחוריים שנבחרים (בצדק) לשחקני העונה.
אני לא זוכר ליגה כה אפורה. כל שחקן כשיר שנמצא בשיאו עשה בדיוק מה שצריך לעשות ויצא לליגה זרה, מה שהשאיר אותנו עם אוסף של פוטנציאלים, שחקנים לפני הפריצה, או אלה שכבר נמצאים בצד השני של הגבעה. להגשה פזרו מעל חופן של לגיונרים לדקה שחזרו במהירות לארץ אחרי שהבינו קצת יותר על מעמדם וקורט שחקנים סתמיים. רשימה מאוד לא מרגשת. אין בליגה אף שם ישראלי שילד נדלק ברגע שהוא מקבל כדור, אף כישרון שברגע שהוא עולה להתחמם הבטן מתהפכת.
נטע לביא וז'וזואהנטע לביא וז'וזואה
ליגה ללא שמות ישראלים מדליקים
(צילום: ראובן כהן)
וזה נפלא. אנחנו חייבים לחנוק את ליגת העל כדי שתהיה לנו נבחרת טובה. לשחקן עם עתיד מבטיח אין מה לחפש פה והוא חייב לעוף בהזדמנות הראשונה לליגה רצינית. ליגת העל צריכה להיות כמו בצ'כיה ובפולין, שרוקנו מכל הנכסים המקומיים. כי הצ'כים והפולנים שיוצאים החוצה ממשיכים את מסורת ההצלחות של הסגל הלאומי. רק שיימשך כך. אנחנו מסוגלים להסתדר עם ליגה גרועה אם הפרס הוא חלומות ריאליים יותר על טורנירים גדולים.

באהבה מברזיל / שי לחמן

ליגת העל כבר לא ממש מספקת לנו תענוג גדול, ככה שהדרך הכי טובה להצליח להתחבר בכל זאת למוצר שנקרא כדורגל ישראלי היא באמצעות סיפורים – ובגזרה הזאת יש אחד שבהחלט בלט מעל כולם העונה. הסיפור הזה כולל בדיוק את המרכיבים שעם ישראל אוהב: הצלחה מפתיעה, ניחוח של חו"ל, קצת כחול־לבן בשביל הגאווה הלאומית וכמובן הפי-אנד.
ספק גדול אם דניאל טננבאום בעצמו האמין שאת עונת 2019/20 הוא יסיים כשוערה הבכיר של מכבי ת"א ועל הדרך גם ינפץ שיא בן 31 שנה, בדרך למקום של כבוד בהיסטוריית הכדורגל הישראלי. למזלו (וגם למזלנו) בספורט תמיד יש מקום להפתעות. היהודי-ברזילאי החביב ניצל באופן מושלם את פתיחת העונה הנוראית של אנדראס יאניוטיס ומאז לא מביט לאחור.
דניאל טננבאוםדניאל טננבאום
דניאל טננבאום. ספק אם הוא בעצמו האמין
(צילום: ראובן שוורץ)
בתחילת הדרך, חלק מהנשמות הטובות אמרו שזה בסך הכל צירוף מקרים ועוד רגע הבלוף יתגלה. אחרים הסבירו שההגנה עושה עבורו את כל העבודה והוא בכלל לא צריך לגעת בכדור. יכול להיות שהכל נכון, אבל עם השורה התחתונה אי-אפשר להתווכח: השער של האלופה העונה אטום בערך כמו הגבול בין דרום וצפון קוריאה.
לשוער העונה נותרו עדיין לא מעט אתגרים, כמו למשל זימון לנבחרת. לנו רק נותר לאחל לו שלא יכיר מקרוב את הסוג השני של סיפורים שהולכים חזק פה בארץ הקודש. אלו שבהם מדברים על הנפילה הגדולה.

משה לא חוגג / גיא לייבה

משה חוגג כיכב בקיץ עם רכישות מפתיעות כמו עלי מוחמד ומיכאל אוחנה, ואחרי שנים בית"ר ירושלים חזרה להיות שחקנית מרכזית בשוק ההעברות ולא עוד פושטת יד שמחפשת מציאות. הבעיה הייתה שהתוצאות לא הגיעו והוחלט ששוברים את הכלים ולא משחקים.
הוא מכר בינואר את גדי קינדה, השחקן הכי טוב של הקבוצה העונה, משהו שקבוצות גדולות לא אמורות לעשות. אחר כך התחיל לרוץ עם יוזמות הזויות למינהלת ולאוהדים והתפלא שאף אחד לא משתף פעולה (כי לא ממש הבינו מה הוא רוצה). האדם שהתפרע בקיץ והבטיח הרים וגבעות, פתאום מתחנן לאוהדים שייכנסו מתחת לאלונקה ורוצה שקולגות שלו, בעלי קבוצות, יפסיקו להכניס את היד לכיס.
בניון, חוגג ואוחנה ביציעבניון, חוגג ואוחנה ביציע
חוגג התפלא שלא משתפים איתו פעולה
(צילום: ראובן שוורץ)
אחרי משבר הקורונה שהעמיק את המשבר המקצועי בבית"ר הוא זרק את רוני לוי ויוסי בניון מתחת לגלגלי האוטובוס עם פוסט מוזר בפייסבוק (״אם לא ניראה אחרת, הצוות המקצועי ייקח אחריות") שרק ליבה את מחאת האוהדים. ואחרי זה מתפלאים למה המשטרה צריכה לחלץ את לוי מבית וגן.
לא רק חוגג אשם בהפיכתו של רוני לוי לשכפ"ץ אנושי, גם יוסי בניון שמתחבא באינסטגרם ואלי אוחנה שפשוט נעלם. נכון, התוצאות על הדשא מאוד מאכזבות, אבל מצופה מחוגג לעמוד מאחורי האנשים שלו גם כשקשה. ככה פועלת מערכת בריאה שבה האוהדים לא קובעים את ההרכב. ואם הוא לא סומך עליהם, אז שיפטר אותם.

ישראל השנייה / משה מרקוס

במהלך העונה, וגם בסיכומים שלה, העיניים מופנות באופן טבעי למעלה, לקבוצות הצמרת ולמאבקים על האליפות ואירופה. אבל מתחת לחמש הקבוצות הגדולות, שתפסו במקרה או שלא במקרה את חמשת המקומות הראשונים בטבלה, קיימת ליגה נוספת של תקוות, שאיפות, יצרים ודרמות גדולות, כפי שראינו בסיום העונה הנוכחית. או במילים אחרות – הפלייאוף התחתון. גם שם יש גיבורים, ווינרים ולוזרים, וזה הזמן להפנות גם אליהם זרקור.
השחקן: קשה למצוא מישהו שהייתה לו השפעה מכריעה יותר על הקבוצה שלו מאשר עומר פדידה. האיש שהעלה את הפועל כפר-סבא לליגת העל בדקה ה-96 גם השאיר אותה שם עם עשרה כיבושים וחמישה בישולים. מעורבות ישירה ב-15 שערים מתוך ה-28 של הקבוצה – יותר מ-50 אחוז. בסופו של דבר כפר-סבא נשארה בליגה בזכות אותם שני ניצחונות משום מקום על מכבי חיפה ובית"ר ירושלים תוך ארבעה ימים, ובשני המשחקים האלה פדידה כבש שערים חשובים.
עומר פדידהעומר פדידה
עומר פדידה
(צילום: אורן אהרוני)
המאמן: ליאור זדה, שהספיק לעבוד העונה בנורדיה מליגה א', היה רחוק שער אחד מתואר מאמן העונה של הפלייאוף התחתון ואולי של כל הליגה. ניצחון של נס-ציונה בקריית-שמונה היה מעניק לו 63 אחוזי הצלחה, מאזן פחות טוב רק מאשר של איביץ' ובלבול. אבל הוא הפסיד, והתואר הולך לאלישע לוי, שעם 62.2 אחוזי הצלחה השכיח בבני יהודה את הפתיחה הצולעת, ועם השקט שלו ייצב את המערכת ושיקם לעצמו את הקריירה.

האש שכבתה / דור שאלתיאל

העונה הזאת נפתחה בענק. כבר במחזור הראשון נשבר שיא הקהל של כל הזמנים בליגת העל, עם 76,940 אוהדים שגדשו את המגרשים. בלומפילד המחודש החזיר את החיים ליציעי התל-אביביות, ושיא המנויים בליגה נשבר גם הוא עם 67 אלפים שהתחייבו לעודד באש ובמים. זו הייתה אמורה להיות עונה של קהל, של אווירה ושל טירוף.
אפשר לומר שאש וטירוף כן היו, לפחות בהתחלה. הפירוטכניקה בדרבי התל-אביבי הראשון הייתה כל כך לוהטת שהיציעים עלו באש, המפגש בין בית"ר ירושלים לבאר-שבע בסיבוב השני בטוטו-טרנר היה אפוף עשן שעלה לקבוצות ברדיוסים וקנסות, היציעים בסמי עופר התמלאו פעם אחר פעם. ואז באה הקורונה.
אוהדי בית"ר ירושליםאוהדי בית"ר ירושלים
אוהדי בית"ר ירושלים. יותר מידבק מהווירוס
(צילום: ראובן שוורץ)
הווירוס המקולל הפריד בין שניים שלא יכולים אחד בלי השני, והאמת היא שהתשוקה החולנית הזאת מידבקת יותר מכל נגיף שאי-פעם יאיים להרוס לנו את החיים. אי-אפשר להיכנס ליציע? אז האוהדים יחגגו בחוץ, יעשו צפיות משותפות וגם יפגינו יחד כשהדברים לא נראים להם.
הכדורגל מורכב מתמונות ומפסקול, ועל החלק של הפסקול אחראים ברובם האוהדים. כפי שהדברים נראים כרגע מבחינת הגל השני, מסתמן שהמחזור הראשון של העונה הבאה לא יוכל לאיים על שיא הקהל הנוכחי (אם בכלל יורשו להיכנס צופים למגרשים), אבל בפעם הראשונה שהאוהדים יורשו לחזור ליציעים כמו שצריך, בלי מגבלות ופחדים? זה כבר יהיה טירוף אמיתי.

מאמני הצנונית / צביקה נעים

מקום ראשון נגד מקום שני, קרב ראיונות הקווים הגדול – מי לוקח במשחק העונה של מאותגרי המיקרופונים: ולדימיר איביץ' או מרקו בלבול? ויותר חשוב: את מי זה מעניין ומול מי הייתם מתיישבים לראות ראיון מקיף?
ולדימיר איביץ' ומרקו בלבול לפני המשחקולדימיר איביץ' ומרקו בלבול לפני המשחק
איביץ' ובלבול. מי לוקח בקרב מאותגרי המיקרופון?
(צילום: עוז מועלם)
בואו נודה, גם האלופה וגם זו שרדפה אחריה הציגו על הקווים מאמנים שהראיונות איתם נשמעים כמו חצץ מידרדר על גבעה מאובקת. לאחרונה בלבול החל טיפה להשתחרר (וזה מצוין, בעיקר מהרגע שהאחיות שלו חטפו עצבים), אבל רוב הזמן זכינו לדיבור קורקטי, נעדר הומור, ועל הפנים של שניהם ניכר סבל של מי שמחכים שזה כבר ייגמר. אף אחד מהם לא ישלח את המבקרים לטבול בכנרת, מקסימום יוודא ששחר פיבן טבל באמבטיית קרח כדי שהשרירים לא ייתפסו לקראת הפועל חדרה.
ברור שלאישיות ולתוצאות יש חלק בתדמית, אבל מעניין שבעוד אצל איביץ' העניין נתפס ככריזמה שקטה של רס"ר קשוח, אצל בלבול זה יותר מגושמות של ספק-אסטרונאוט. המילים עצמן לא שונות בהרבה, רק המנגינה. גם המבטא, ואולי הוא שמעניק לסרבי אפיל יוקרתי ומסתורי יותר. אבל שווה לעשות ניסוי חברתי-תקשורתי: שימו את בלבול בקבוצה סרבית, שמרו אותו מרוחק ורק תנו לו לזעוף באנגלית עם מבטא צברי, ולכו תדעו אם בעיתונות המקומית לא יפורסמו מדי שבוע כתבות פרופיל על "הרס"ר המקצוען מישראל".
והנה עוד ניסוי: שימו את איביץ' במכבי חיפה.

עונת הקורונה / דביר רשף

חודש יולי אמור להיות חודש כיפי במיוחד אצלנו בליגה ‑ שיא עונת המלפפונים. במקום זה אנחנו עושים קיפולים אחרונים לעונה הזו, שהייתה ארוכה מדי, כשגם המתח (היחסי) שהיה בה הסתיים אחרי דקה וחצי בערך. אז תודה לך על זה, קורונה. הייתי אומר שלא נתגעגע, אבל הנגיף גם ככה מסרב לעזוב אותנו. שלושה חודשים לא היה כאן כדורגל בגללך, ועדיין למדנו לא מעט על הליגה שלנו גם בתקופה הזו.
אסי רחמים לפני המשחק מול הפועל ב"שאסי רחמים לפני המשחק מול הפועל ב"ש
אסי רחמים עם מסכת מועדון
(צילום: אורן אהרוני)
למדנו שיש רק קבוצה מקצוענית אחת בארץ וקוראים לה מכבי ת"א, כזו שגם בפגרה עבדה קשה (בניגוד לאחרות) וזה השתלם לה על הדשא והסתיים, כצפוי יש לומר, באליפות סופר-יעילה. למדנו שלא מעט שחקנים בליגה חושבים שהם מעל שאר האזרחים במדינה ולהם אסור לקצץ במשכורת או חס וחלילה להוציא לחל"ת. למדנו שהבן האדם היחיד שהווירוס הגיע לו בהזמנה היא אלונה ברקת, שעשתה ויברח ברגע שקיבלה את הצ'אנס. ולמדנו שחוקים, נהלים והגבלות קיימים רק כדי שהבעלים/קבוצות/שחקנים יוכלו לצפצף עליהם, להפר אותם ולעשות מה שבא להם.
ההפסקה הכפויה הזו, שנתנה הרגשה של עמידה ברמזור שמסרב להתחלף לירוק, הייתה אמורה לשנות משהו בדרך ההתנהלות של הכדורגל שלנו, מהפעולה הכי בסיסית של אחרון השחקנים, דרך ההחלטות של בעלי הקבוצות ועד לראשי ההתאחדות והמינהלת. בסוף כולם תוקפים את כולם, אנחנו נשארנו במקום ובקרוב מתחילה עוד עונה כזו.