אחחח, כסף. איזה כיף זה כסף, הרבה כסף. למעשה, יש כאן אפשרות להחזיק באינסוף כסף. איך אפשר לעמוד בפיתוי הזה, שלקבוצה שלך יהיה את כל הכסף שיש בעולם. ולמה בעצם שמישהו ירצה לנסות לעמוד בפיתוי? מה רע בלהיות עשיר?
הנה עמדה, כמו שאומרים, "לא פופולרית": ההסכם בין משה חוגג לחמד בן חליפה, אותו הגדירו שני הצדדים כזרוע המשך של הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, הוא הסכם רע. בזוי אפילו. בדיוק כמו הסכם השלום בין ישראל והאמירויות.
העושר עצמו הוא לא הבעיה. להיות עשיר זה יופי. לא שאי פעם יצא לי להרגיש איך זה באופן אישי, אבל כסף לכשעצמו הוא ממש לא עניין מלוכלך מבחינתי. אלא שיש שאלות שמותר ואף חובה לשאול, והן נעות סביב כמה לגיטימית הדרך שבה עשית את הכסף שלך, כמה מחירים בלתי ראויים אנשים אחרים שילמו כדי שאתה תהיה עשיר, ולא פחות חשוב מכך - כמה לגיטימיים הדברים שאתה עושה עם הכסף שאותו עשית. ופה, ובכן, עושה רושם שלכולנו נכנס קצת חול ונפט לעיניים.
הערת ביניים: אני מאמין שאין הבדל בין בני אדם, בני עמים אחרים ודתות שונות, מאמין שכל הגזעים, המינים והמגדרים שווים בערכם, ובוודאי מאמין שלכל בני האדם מגיעות זכויות שוות ביום לידתם. ואלא אם הם פגעו לאורך הדרך בזכויותיהם של אחרים - מגיעות להם זכויות שוות גם בהמשך חייהם. רוצים את זה בקלישאת "יפה הנפש"? בבקשה: כמה מחבריי הטובים ביותר לאורך השנים היו ערבים. משועפאט, מבית צפפה, מסילוואן. הבן שלי היה עד גיל שלוש אצל גננת ערבייה ביפו, והיום הוא כמו בן בית אצלה. ואם זה לא היה ברור עד כה, אציין גם שמאז שיש לי את הזכות להצביע, שמתי בקלפי פתקים של מפלגות שמאל. עוד בבית הספר היסודי בירושלים קיבלתי מכות כי ההורים שלי הצביעו למערך, גם החזרתי כמו שמאלני רע, ומאז רק הלכתי והשמאלתי.
זה בדיוק הזמן להערת הביניים השנייה: אני אוהד בית"ר. עוד לפני שידעתי להבדיל בין יהודי למוסלמי, חוויתי את תחושת ההתעלות, את ההתפצפצות הרכה והנעימה בבטן, כשאלי אוחנה נוגח כדור לרשת. כשאורי מסובב בננה לחיבורים. בגיל שמונה קיללתי עם פה של אסיר נמלט בדרבי בימק"א, ורוני ג'רבי, השוער של הפועל ירושלים אז, לא ידע איך לאכול את הזאטוט שצווח לו באוזן מאחורי השער. אחרי ההפסד ההוא בכיתי בדרך הביתה. אני מתנגד להסכם בין משה חוגג לשייח בן חליפה לא בגלל הערביות של בן חליפה. בלי ערביות, בלי התרבות והשפה הערבית שבה גדלו אבותיי באלג'יריה ומרוקו, לא היה לי את שם המשפחה שלי, ולא הייתי האדם שאני. ההתנגדות שלי היא בגלל אינסוף סימני השאלה, ולא פחות מכך סימני הקריאה, שעליהם מצביעים ארגוני זכויות אדם בנוגע למה שמתרחש באיחוד האמירויות בחסות הכסף הגדול.
נכון, מי ששואף לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערביות יצטרך לבלוע בשלב ראשון כמה צפרדעי ענק בתחום זכויות האדם. ונכון, שייח בן חליפה הוא אדם פרטי. הוא חזר והדגיש במהלך מסיבת העיתונאים המשותפת עם משה חוגג שרכישת בית"ר היא אקט שמנותק מהמדינה, ושהיא כגוף אינה מעורבת בו. אבל באותה הנשימה מפמפמים לנו כבר שבועיים שמדובר באדם שמשתייך לבית המלוכה. בהנחה שסימני השאלה שצצים בימים האחרונים סביב זהותו של האיש לא יובילו למסקנה אחרת - אז השם אל נהאיין, שם משפחתו של בן חליפה, הוא גם שם המשפחה של משפחת המלוכה. דם מדמה. טשטוש הגבולות הזה שבין הון לשלטון, ובמקרה הזה המחיקה המוחלטת של הגבולות האלו, בעייתי בלשון המעטה.
קצת נתונים: 95 אחוזים מכוח העבודה הפרטי בדובאי הם מהגרי עבודה, שעוסקים בעיקר בתחום הבנייה או כמשרתים בשכר זעום. רבים מהם מגיעים אל המדינה בדרכים אפלות, באמצעות סוחרים. סוחרי אדם. רבים מהם, שהגיעו, נמלטו או הוברחו ממולדתם הנחשלת או מוכת המלחמה, משלמים סכומים גבוהים על עצם הזכות להיכנס בשערי הנסיכות, שממתגת את עצמה כגן עדן שבו הכל מותר. לא מותר להם כמובן, אלא לאלו שאותם הם הגיעו לשרת. אלו שיש להם כסף לצרוך את כל מה שמותר. וכשאומרים שהכל מותר, מתכוונים, ובכן, להכל. לא פעם אותם עובדים, או עבדים, חווים התעללות פיזית ואף מינית. תיעוד של מעשים כאלו נמצא ברשתות. תעשיית המין במדינה היא נושא בפני עצמו. השלטונות, לכאורה, אינם לוקחים חלק בארגון הפעילות הזו, מבקרים אותה, ואף מענישים מפעם לפעם סרסורים. אלא שמבחינה מעשית, דו"ח שנתי של משרד החוץ האמריקאי העוסק בסחר בבני אדם קובע מאז 2017 - ובפעם האחרונה בדו"ח שמתייחס לנעשה ב-2019, ש"איחוד האמירויות אינה עומדת בסטנדרטים המינימליים של מניעת סחר בבני אדם". ראוי לציין שהדו"ח האחרון של המשרד כן מזכיר התגברות של מאמצי הממשל האמירתי בעניין בתקופה האחרונה שנבדקה ביחס לשנים קודמות.
קשה לכתוב את המילים האלו, גם כי הדברים שאומר משה חוגג מאז הגיע לבית"ר במסגרת המלחמה שלו בגזענות נשמעים אותנטיים ובעיקר עקביים. וגם, כי היה משהו כובש בדבריו של שייח בן חליפה במסיבת העיתונאים. הוא יודע, כמו שאומרים באנגלית צחה, "לדבר את הדיבור". ההתייחסות שלו לסוגיית ההתנגדות של חברי ארגון לה פמיליה למהלך הרכישה הייתה מופת של נאורות. "להראות את האור לצעירים שטופי המוח", "להושיט להם יד", המילים האלו הן כל מה שאדם חפץ שלום וחיים היה רוצה לשמוע מאיש בעמדתו של בן חליפה.
אבל יש עוד צד, שהעם היושב בציון, וכנראה שלא רק הוא, קצת התעייף מלשמוע. בית"ר היא קבוצה שמבחינה סימבולית מהווה טאבו עבור המוסלמים. שמה יצא למרחוק. ורגע אחד קודם לכן - ירושלים, עיר הבירה של ישראל, זוכה על ידי העולם הערבי לאורך השנים להתייחסות מאוד זהירה ועדינה. רוב תושבי מזרח ירושלים המוסלמים אינם אזרחי מדינת ישראל. האתרים הקדושים, הכותל המערבי, הר הבית, כיפת הסלע, אלו הם חומרים נפיצים שהמדינות הערביות נזהרו לאורך שנים מלנקוט צעדים גסים בקשר אליהם. פתאום מגיע אדם, ובשבריר של שנייה על פני ההיסטוריה, עושה בכל אלו כבשלו, מפני שיש לו את הכסף לכך.
את המהלך הזה - וזו כבר ספקולציה - מן הסתם אישר הממסד האמירתי, שמן הסתם קיבל גם את אישורה של סעודיה. מנקודת מבטם של פלסטינים, לא רק אלו שמעבר שבגדה המערבית אלא גם בסכנין, לצורך העניין, מדובר בהלם מוחלט. מבחינת ישראל ובית"ר? יופי של עלה תאנה שמכסה על המילה שאותה אף אחד כבר לא רוצה לשמוע: כיבוש. ואם ינחת בקבוצה איזה מוסלמי שמתמחה בכיבוש שערים? נפלא. פלסטינאי הוא כנראה לא יהיה.
