גילוי נאות – כותב פוסט זה הוא אוהד פילדלפיה 76' ועדיין סומך על "התהליך". תצוגות השיא שנתן ג'ימי באטלר במדי מיאמי היט בסדרת הגמר ודאי לא הפתיעו את אוהדי פילדלפיה בגלל הפלייאוף המצוין שלו במדי הקבוצה בשנה שעברה, לפני שעזב לחום בפלורידה. ועדיין, במהלך סדרת הגמר, ובעיקר במשחקים 3 ו-5, באטלר שיחק בצורה פנומנלית, הציג יכולות של מועמד ל-MVP ושל מועמד ריאלי להיכל התהילה. רבות עוד יסופר על תצוגות אלה, והן ייחקקו ללא ספק בדברי ימי הכדורסל.
איך שחקן טוב מאוד, אבל לא כוכב-על לכאורה, הפך בסדרה הזו לזה שכמעט הצליח לעצור את הרכבת מלוס אנג'לס? האם באטלר הפך לשחקן אחר בן לילה? האם הילד הרע שהיה ידוע כ"סרטן" בחדר ההלבשה הפך להיות מישהו אחר כדי להצליח? לדעתי, מיאמי לא שינתה את באטלר, ומעבר לכך, באטלר עצמו לא השתנה בצורה דרמטית בפתחה של העונה הזו כדי להצליח. ג'ימי פשוט הגיע למקום שמתאים לו.

באטלר מטביע, דייויס מסתכל בהערצהבאטלר מטביע, דייויס מסתכל בהערצה
באטלר מטביע, דייויס מסתכל בהערצה
(צילום: AFP)

רבות נכתב על הסיפור המטורף של באטלר, שהצליח כנגד כל הסיכויים להגיע לליגה הטובה בעולם, ולמרות שנבחר רק במקום ה-30 בדראפט הצליח להתברג בין הגדולים ולהפוך לאולסטאר לגיטימי. אבל תמיד ריחף סביבו סימן שאלה, מסיבות שונות. התחושה אחרי התקופה במינסוטה הייתה שלמרות הכישורים - שללא ספק קיימים ברמה גבוהה מאוד - ג'ימי גורם יותר נזק מתועלת ואי אפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת. גם בפילדלפיה, למרות ההצלחה בפלייאוף הקודם (בה היא הייתה רחוקה זריקה משוגעת אחת של קוואי מגמר אזורי), הוחלט להמשיך בתהליך בלעדיו ולהמר על סוסים אחרים.
ההגעה למיאמי הייתה מה שבאטלר היה צריך – אולי זה המאמן המצוין, אולי התרבות הארגונית המופתית שבנה פט ריילי בצלמו, אולי זה סגל השחקנים, גם הם אנדרדוגים כמוהו שמוכנים להילחם על טיפת הדם האחרונה ולא מפחדים מביקורת, לא מפחדים ממנהיג שדורש מהם יותר השקעה, מסירות ומלחמה. ואולי זה כל אלה גם יחד. מעניין לראות שסיפור דומה קרה גם מהצד השני של המתרס, אצל יריבה שהפעם הייתה יותר טובה וזכתה באליפות ה-17 של המועדון. הלייקרס לא ניצחו רק בזכות שני הכוכבים הענקיים שלהם, אלא בין היתר בזכות שחקנים משלימים שחלקם כבר נחשבו כסוסים מתים. מי היה מאמין שסופרמן עוד יזכה באליפות או שאלכס קארוסו יעלה בחמישייה במדי אלופת ה-NBA. כנראה שבמרבית הקבוצות האחרות זה לא היה יכול לקרות, וגם הם הגיעו למקום המתאים עבורם.
הסיפור המטורף של באטלר וריצת הפלייאוף של מיאמי יכולים ללמד אותנו שיעור רלוונטי גם בזירות שמחוץ לאולם הכדורסל. אותו אדם, עם אותו אופי ואותו סט כישורים, כלומר מבלי לעשות שינוי משמעותי, יכול לתפקד בצורה שונה לחלוטין בשתי מסגרות שונות. באחת הוא יכול להיחשב ככישלון, כלא מתאים לתמהיל וכנזק מהלך לארגון; בשנייה, הוא יכול להפוך בן לילה לעילוי, לכוכב עולה, לאלוף (או לפחות הכי קרוב לזה). אם נשאל את חובב הכדורסל הצעיר הממוצע לאיזה ארגון הוא רוצה להצטרף, כנראה שמרבית הנשאלים יבחרו בלייקרס ולא בכדי. מדובר בארגון מפואר עם מורשת מרשימה. ואולם, לא בטוח שזו התשובה הנכונה עבור כל אחד.
התצוגה יוצאת הדופן של באטלר מראה לנו שכל אדם צריך להכיר את עצמו ולהבין באיזו סביבה הוא פורח. כשג'ימי באטלר הסכים להצעה של מיאמי בקיץ שעבר, הוא ידע שזה המקום בשבילו. עכשיו, גם אנחנו יודעים את זה. מההחלטה הזו של ג'ימי, אפשר ללמוד לא מעט לקראת החלטות הרות גורל עתידיות שצפויות לכולנו, איש איש במגרש שלו.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.