ארצות הברית געשה ב-1968. הפגנות בקמפוסים ובערים הגדולות, וייטנאם, העלייה של ניקסון, הפנתרים השחורים, הרצח של מרטין לותר קינג ובובי קנדי, האלבום הלבן, המחזמר "שיער", אנדי וורהול, אפולו 8, תנועת הפמיניסטיות. כמה מרעידות האדמה הללו, יחסי הגזע והקיטוב באוכלוסיה לדוגמה, עדיין מהדהדות ביבשת, וגם בעולם: האלג'יראים נלחמים בצרפתים, הרוסים פולשים לצ'כוסלובקיה, במקסיקו סיטי איימו מפגינים נגד הממשל לסכל או להפריע למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח במקסיקו סיטי. הממשל הגיב באלימות: המשטרה וכוחות הצבא הרגו מאות סטודנטים באש חיה בכיכר טלטלולקו במקסיקו סיטי. המשחקים האולימפיים התחילו כסדרם בשני באוקטובר.
לכל הגורמים הללו צריך להוסיף עוד עובדה אחת חשובה: מהפכת הטלוויזיה. אם ב-1950 היו רק 3.9 מיליון בתי אב בארצות הברית עם מקלט טלוויזיה, הרי שב-1968 מספר הבתים עם מקלט טלוויזיה בסלון היה כבר 57 מיליון. כל פעולה הוכפלה כעת בעשרות מיליונים. לא פלא אם כן שאחת התמונות היותר אייקוניות של השנה הזו צולמה באולימפיאדה. היא שילבה בין הישג אתלטי פנומנלי (הפעם הראשונה שאצן ירד מ-20 שניות ב-200 מטר), באירוע שיא, לעיני כל העולם, כשהוא וחבריו מקנחים את המירוץ המפעים בתצוגה מרגשת של מחאה חברתית לא אלימה. מה שכן מפליא הוא שלמרות שבתמונה מככבים שלושה אתלטים, אנחנו מכירים את השמות רק של שניים מהם, טומי סמית' וג'ון קרלוס. זהו הסיפור של האדם השלישי, זה שסיים במקום השני, פיטר נורמן האוסטרלי.
4 צפייה בגלריה
נורמן במקסיקו 1968, עם המספר 111
נורמן במקסיקו 1968, עם המספר 111
נורמן במקסיקו 1968, עם המספר 111
(צילום: AP)
שום דבר לא היה ספונטני במעשה של קרלוס וסמית'. שניהם למדו ורצו עבור אוניברסיטת סן חוזה בקליפורניה. המנהיג שלהם היה פרופסור לסוציולוגיה, בלייק אדוארדס, שדרש להחרים את האולימפיאדה ולבטל את המשלחות ממדינות האפרטהייד. אחר כך הגיעה הדרישה למנות יותר מאמנים שחורים. קצת לפני האולימפיאדה החליטו הספורטאים להשתמש במשחקים כפלטפורמה להגביר את המאבק שלהם ולהנגיש אותו לציבור הרחב. כל שסמית' וקרלוס היו צריכים לעשות היה רק לרוץ מהר. זה היה החלק הקל. אם היו להם כל ספקות, הרי שההרג ההמוני של הסטודנטים במקסיקו סיטי לפני פתיחת המשחקים היה התמריץ האחרון שהם היו צריכים כדי לנצל את הבמה על מנת למחות.
סמית', במסלול 3, כאמור, שבר את שיא העולם עם 19.83 שניות, כשהוא מפספס כמה מאיות בגלל שחגג בעשרת המטרים האחרונים. קרלוס, במסלול 4, הגיע שלישי. בתמונה המפורסמת אפשר לראות את סמית' בדוכן הגבוה של המנצח כשהוא מניף את ידו הימנית, מאוגרפת בתוך כפפה שחורה. קרלוס, מאחוריו על דוכן 3 מרים את אגרופו השמאלי גם כן בכפפה שחורה. כשההמנון האמריקאי התחיל להתנגן הם פנו 90 מעלות לכיוון הדגל המורם עם ידם מונפת מעלה, זקורה, עד הסוף. החלק העליון של האימונית של קרלוס פתוח, על חזהו שרשרת שמציינת את קורבנות הלינצ'ים בשחורים באמריקה. שניהם עם גרביים שחורות בלבד, נעלי הפומה שלהם יושבות על דוכן המדליות. ראשיהם מורכנים אל החזה. קרלוס סיפר לאחר מכן שהוא לא הפסיק להתפלל כי היה בטוח שמישהו יירה בו.
4 צפייה בגלריה
סמית, קרלוס ונורמן על הפודיום
סמית, קרלוס ונורמן על הפודיום
אייקוני. סמית', קרלוס ונורמן על הפודיום
(צילום: AP)
נורמן היה מחוץ ללופ. כשהבין מה קורה הוא החליט להפגין איתם סולידריות גם בשל המצב החברתי באוסטרליה של הילידים ומיעוטים אחרים (ילדי ילידים רבים הופנו לפנימיות או נמסרו למשפחות לבנות, וחוקי ההגירה האוסטרלים לא אפשרו ללא לבנים להגר למדינה עד 1966). הוא ביקש לעצמו גם טלאי של הפרויקט האולימפי לזכויות האדם. חותר אמריקאי נתן לו את הטלאי, ונורמן ענד אותו כמו קרלוס וסמית', על האימונית שלו, מעל ללב. כשהתגלה שקרלוס שכח את הכפפות שלו בחדר, נורמן הציע שכל אחד מהם ייקח כפפה אחת. "כל הזמן חיפשתי בעיניים שלו דאגה או פחד", נזכר סמית' שנים רבות לאחר האירוע, "אבל ראיתי רק אהבה". "זו הייתה מתת אל שהוא היה על הפודיום. באותו רגע הוא הפך לאח שלי", נזכר קרלוס.
נורמן נולד במלבורן ב-1942 למשפחה ממעמד הפועלים. אביו עבד כקצב. כל המשפחה הייתה חברה ב"צבא הישע", ארגון אוונגליסטי שאחד מהעקרונות החשובים ביותר שלו היה שכל בני האדם שווים. מגיל צעיר הצטיין בריצה, ועלה על מפת האתלטיקה האוסטרלית בגיל 18. בגלל העוני של משפחתו הוא רץ בנעליים שאביו לווה לפני כל תחרות. הוא הצטיין, בניגוד לרוב האצנים, דווקא בסיומות שלו. ב-1968, אחרי סדרה מעולה של מירוצים במקצים המוקדמים שבהם אפילו החזיק בשיא האולימפי לזמן קצר, נורמן הגיע לגמר שנערך ב-16 באוקטובר. אף אחד לא באמת ספר את האצן הלבן מאוסטרליה, אבל ה-50 המטרים האחרונים נורמן פשוט עף למקום השני עם 20.06 שניות, שיא אוסטרלי שנשמר עד היום. לפני שנשימתו חזרה לסדרה, בעוד השלושה מכינים עצמם לטקס, הוא שמע מהאמריקאים על התוכנית שלהם, הבין שהוא לא יכול לשתוק מול העוולות במדינתו וטיפס לדוכן.
כמה שניות לתוך ההמנון, הקהל התחיל לשרוק בוז ולצעוק קללות גזעניות. בסוף הטקס, שלושת האתלטים הוברחו מהאצטדיון, קרלוס וסמית' גורשו מהכפר האולימפי והוחזרו לארצם. הוועד האולימפי, ששתק מול ההצדעות הנאציות בברלין 1936, ונשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, אייברי ברנדייג' שהיה נשיא הוועד האמריקאי באולימפיאדת ברלין 1936, ונחשב לתומך נלהב של התנועה הנאצית, לא היה יכול לשאת את ההצדעה הזו ואת העובדה שמישהו החליט להשתמש במשחקים האולימפיים למטרות פוליטיות.
4 צפייה בגלריה
ללא נעליים, גרביים שחורות, 90 מעלות לדגל
ללא נעליים, גרביים שחורות, 90 מעלות לדגל
ללא נעליים, גרביים שחורות, 90 מעלות לדגל
(צילום: AP)

הימים שאחרי האולימפיאדה

קרלוס וסמית' חזרו כאמור לאמריקה וחוו תקופה קשה של שנאה כלפיהם וכלפי מה שייצגו. השבועון טיים כתב עליהם: "מכוער יותר, כועס יותר, מלוכלך יותר", על משקל המוטו האולימפי. עיתונאי אחר כינה אותם כ"קציני סער שחורים". הם חטפו עשרות איומים על חייהם, אשתו של קרלוס התאבדה, הם לא ממש מצאו עבודה. שיאן העולם לא רץ ולו פעם אחת אחרי השיא. אבל בסופו של דבר הם השתלבו בחברה ובשוק העבודה. המזל של נורמן לא היה כזה גדול. למרות שהשיג 13 פעמים את הזמן הדרוש כדי לייצג את אוסטרליה במינכן 1972, אוסטרליה החליטה שלא לשלוח אותו בגלל טיעון טכני לפיו הוא לא השיג את אחד המקומות הראשונים במבחנים האולימפיים. למעשה, אוסטרליה החליטה לא לשלוח שום אצן למשחקים האולימפיים.
נורמן פרש, התמכר לאלכוהול, משככי כאבים ושקע בדיכאון. שכניו לעגו לו שהוא האיש האלמוני בתנועת הכוח השחור. לדברי כתבים באוסטרליה, בכל התקופה הארוכה הזו הוא השתמש במדליה האולימפית שלו כמעצור לדלת הכניסה לביתו. הוא המשיך להילחם עבור זכויות הילידים האוסטרלים, מצא עבודה כקצב ובעבודות מזדמנות. איגוד האתלטיקה האוסטרלי והוועד האולימפי מעולם לא הכירו בהישגיו. גם כשהמשחקים האולימפיים הגיעו לאוסטרליה בשנת 2000, אף אחד לא פנה לנורמן ולא טרח להכיר בתרומתו לספורט המקומי. מנגד, המשלחת האמריקאית הזמינה אותו להצטרף אליה והוא אף הוזמן לכפר האולימפי למסיבת יום ההולדת של מייקל ג'ונסון.
נורמן מת ב-2006 מהתקף לב פתאומי. קרלוס וסמית' שנשארו איתו בקשר, הגיעו לאוסטרליה כדי להיות חלק מהקבוצה שנשאה את ארונו. שניהם גם נשאו לכבודו הספדים. פדרציית האתלטיקה האמריקאית הכריזה על יום קבורתו, 9 באוקטובר, כעל "יום פיטר נורמן". סמית' נזכר איך כמה שנים לפני כן, כשהוחלט שמיצג של אותו טקס במקסיקו בגובה של שבעה מטרים, ותחת השם "הצדעת הנצחון", יוקם באוניברסיטת סן חוזה, אבל ללא דמותו של האוסטרלי, נשאל על כך נורמן וענה: "בדיוק להיפך. זאת הייתה הדרישה שלי. זה מאפשר לכל אדם ואישה לחוות את הרגע שלי, לעמוד בנעליי, עומד על הפודיום חסר נשימה עם שני אמריקאים אמיצים, ברגע מיוחד, כששלושתנו יודעים שהרגע הזה יישאר הרבה אחרי הריצה. אני חושב שמי שייכנס לדמותי שם, ימשיך לקחת עמדה גם אחרי שהוא יירד משם".
4 צפייה בגלריה
מימין: סמית, קרלוס, לי אוונס ונורמן. טקס חשיפת הפסל של סמית וקרלוס ב-2005
מימין: סמית, קרלוס, לי אוונס ונורמן. טקס חשיפת הפסל של סמית וקרלוס ב-2005
מימין: סמית, קרלוס, לי אוונס ונורמן בטקס חשיפת הפסל של סמית וקרלוס
(צילום: AP)
ב-2012 אוסטרליה התנצלה על התנהגותה כלפי נורמן. המדינה לקחה ממנו את הקריירה, את הכבוד העצמי ואת התהילה. רק שאף אחד, אף אחד, לא יכול לגנוב ממנו את הזיכרונות. בערב אוקטובר 1968, במהלך אחת השנים הסוערות ביותר בהיסטוריה המודרנית, נורמן רץ הכי מהר שיכל. הוא חשב שזה מספיק למדליה, אבל האמת היא שהוא רץ ישר לתוך דפי ההיסטוריה.
ההצדעה של האמריקאים וההסכמה השקטה של נורמן לא הייתה רגע של "כוח שחור" או דף מתוך דף המסרים של הפנתרים השחורים. היא הייתה הפגנה שקטה לזכויות אדם בסיסיות. התמונה הזו מוכיחה אחרי 52 שנה, שמבחינות רבות הריצה שלהם מעולם לא הסתיימה. "זה היה כמו לזרוק אבן לאגם", אמר נורמן שנה לפני מותו, "ולראות איך המעגלים שנוצרו מזריקת האבן לא נפסקים".
ג'ון קרלוס במחווה לנורמן, "אח מאמא אחרת"