במסגרת עבודתי העיתונאית רבת השנים ליוויתי את רלף קליין ז"ל באין ספור אירועים בארץ ובחו"ל. 13 שנה שהאיש כבר לא בחיים, והגעגועים שלי למאמן, לכדורסלן, לאדם המיוחד הזה, גדולים מאוד.
בתור אדם שלא פחד מכלום ולא עשה חשבון לאף אחד, רלף לא היסס כאשר קיבל הצעה לאמן בגרמניה, ארץ הולדתו – בתחילה בסאטורן קלן ב-1973 ובהמשך בנבחרת בשנות השמונים. אלו היו ימים אחרים בארץ, והוא ספג ביקורת נוקבת מרבים שהתקשו לקבל את חזרתו לשם כשורד שואה. אותם מבקרים לא רצו שמוח הכדורסל שלנו יסייע לגרמנים מקצועית, אבל את רלף עניין רק הצד הספורטיבי, בלי מחשבות על העבר.
שמעתי ממנו פעמים רבות את הדברים הללו: "זו עבודתי, תודה לאל שאני מצליח ומבוקש. כאשר מתקבלת הצעה, אסור לי לסרב". הוא גם לא נבהל מהביקורת שהוטחה בו מצד שני, אחרי שהפסיד עם גרמניה לנבחרת ישראל. "אתה מכיר מאמן שלא רוצה לנצח?", הוא אמר לי. "החליט איזה עיתונאי שוויתרתי על המשחק כדי לעזור לישראל, אז אמר".
פתאום, במקרה, ביום אחד בשבוע שעבר, קיבלתי בהפרש של כמה שעות סוג של שתי "דרישות שלום" ממנו. בבוקר הודעה מאלמנתו רותי, איתה אני בקשר עד היום, ובהמשך היום פנייה ממוזיאון השואה "בית עדות" במושב ניר גלים. בימים אלה מוקרן במקום סרט אינטראקטיבי המציג את סיפורו יוצא הדופן של בית הזכוכית בבודפשט, יהודי העיר - ומשפחת קליין שהייתה ביניהם.
מפעל ההצלה המדהים
מה ל"בית הזכוכית" ולרלף? רבים כינו אותו בשמות "ההונגרי" או "גולאש", אבל כאמור, הוא היה למעשה "יקה" שנולד בברלין. הוריו, רודולף ואליזבת, היגרו איתו להונגריה כשהיה צעיר מחשש מעליית היטלר והנאציזם, אבל גם שם רודפיהם השיגו אותם. האב נלקח לאושוויץ ולא חזר, ובמארס 1944, עם הפלישה הגרמנית הגדולה להונגריה, 400 אלף מיהודי המדינה הובלו גם הם למחנה ההשמדה.
לצד זאת, לחץ גדול מצד הקהילה הבינלאומית סייע להצלת אנשי קהילת יהודי בודפשט, ולסוחר הזכוכית ארתור וייס היה חלק גדול בכך. האיש שהחזיק במרכז בודפשט בניין משרדים אפרורי וישן, עמד בראש מפעל הצלה רחב ממדים שהציל רבים מיהודי העיר. וייס רתם את קונסול שווייץ בבודפשט, קארל לוץ, שסייע ליותר מעשרת אלפים יהודים לעלות לישראל אחרי שיצר קשר עם הסוכנות היהודית. לוץ, יחד עם המנהיג הציוני משה קראוס ותנועת הנוער הציונית, הנפיקו סרטיפיקטים שווייצרים פיקטיביים למשפחות יהודיות, ביניהן משפחת קליין.
כשאדולף אייכמן ואנשיו דרשו לרכז את היהודים בגטו בודפשט רכש לוץ 70 בתים, רובם באזור הגטו. הבתים היו תחת חסות שווייצרית, מה שאיפשר ללוץ לרכז בתוכם אלפי יהודים, והוא דאג לספק להם מזון ומצרכים חיוניים. החסות שניתנה לאותם יהודים מנעה את גירושם והצילה את חייהם. משפחת קליין נשארה שם עוד 6 שנים, עד לעלייתה לישראל.
ראול ולנברג, שהגיע לבודפשט בשליחות הצלה מטעם ממשלת שבדיה, העתיק ושכפל את השיטה וכך הרחיב עוד יותר את מפעל ההצלה. בנוסף, צעירים אמיצים מכלל תנועות הנוער הציוניות בבודפשט זייפו כתבי חסות נוספים, והשילוב של כל אלה יחדיו יצר את מפעל ההצלה הגדול ביותר בתקופת השואה. מרכזו של מבצע ההצלה, ה"חמ"ל שלו" והסמל שלו הוא בניין "בית הזכוכית" בבודפשט.
האיש ששינה את פני הכדורסל הישראלי
רלף הצעיר התחיל את דרכו הספורטיבית דווקא בכדורגל, בקבוצת הנוער של מ.ט.ק בודפשט אצל לא אחר מאשר המאמן גיולה מנדי, שברבות השנים אימן את נבחרת ישראל. הוא עלה לארץ עם אמו אליזבת ב-1951, התגייס לחיל הים, הקים משפחה – ושינה לחלוטין את פני הכדורסל הישראלי.
במשך 12 שנה (1964-1952) שיחק קליין במכבי תל אביב ועשה חיל גם בנבחרת ישראל באליפות אירופה הבלתי נשכחת ב-1953 במוסקבה, בה סיימה חמישית. בברית המועצות הוא נזכר שוב איך זה להיות נרדף, כאשר יהודים רבים נסעו מאות ואלפי קילומטרים רק כדי לראות מקרוב ובמחתרת את המשלחת הישראלית. המונים היו מגיעים למשחקים ללא כרטיס, והסתפקו במזכרות צנועות שהעבירו להם בהיחבא הישראלים.
כמאמן הגיע קליין להישגים עצומים: ב-1977 השיג עם מכבי ת"א את הניצחון הגדול בווירטון על צסק"א מוסקבה (79:91), ומאוחר יותר באותה עונה הגיעה הזכייה ההיסטורית בגביע אירופה בבלגרד עם הניצחון על וארזה (77:78). את הנבחרת הוביל לזכייה במדליית הכסף המדהימה באליפות אירופה ב-1979. הוא היה אמן בשיחות עם שחקניו, ולפני הניצחון על צסק"א האימתנית אמר להם: "השחקנים של צסק"א הם בסה"כ בשר ודם כמוכם, ואם תנצחו אותם - ואני בטוח שביכולתכם לעשות זאת - אז ילדיכם ונכדיכם יזכרו זאת לדורות".
קליין תמיד קיבל בישראל את הכבוד הגדול שהגיע לו. ב-2004 הדליק משואה ביום העצמאות ביחד עם מיקי ברקוביץ', וב-2006 זכה בפרס ישראל לספורט. בפברואר 2008, במסגרת חגיגות 50 שנה להיווסדות המפעלים האירופים בכדורסל, קיבל אות הוקרה כאחד מ-13 הסמלים הגדולים של מכבי תל אביב.
גם אחרי שהתגלה אצלו הסרטן, קליין לא ויתר על הכדורסל. בין אם קבוצה בליגה ב' או נערות, זה היה בלב שלו. וכשהלך לעולמו באוגוסט 2008, נותר בור בספורט הישראלי שלא ניתן יהיה למלא לעולם.
