דור הולך ודור בא בספורט. שחקנים ותיקים נלחמים על מקומם ככל שהם מתבגרים וצעירים מהם מגיעים לבמה הגדולה, ומאמנים בעלי ניסיון לא תמיד מצליחים לשמור על אותו המעמד לאורך שנים ארוכות. בכדורסל הישראלי, בו מאמנים זרים רבים מקבלים תפקיד ולצידם פועלים שמות חדשים, ישנם אנשי מקצוע שהיו חלק בלתי נפרד מהספורט שלנו אבל לפתע נדחקו הצידה.
אחר כזה הוא מולי קצורין (66). הרזומה שלו מלא בשמות של מועדונים גדולים ונבחרות. בארץ הוא היה מאמן הנבחרת הלאומית במשך 7 שנים, לקח שתי אליפויות וגביע עם מכבי ת"א, עוד שני גביעים עם הפועל גליל עליון, ועבר גם – קחו אוויר – בהפועל ת"א, בית"ר ת"א, מכבי דרום, מכבי ר"ג, עירוני ר"ג, הפועל חולון, בני־הרצליה, נבחרת פולין, ורוצלאב, אלבה ברלין, סקיליינרס פרנקפורט ובברמרהאבן ולקח ארבעה דאבלים בצ'כיה עם נימבורק. אבל בשנים האחרונות הוא כבר לא חלק מנוף הכדורסל בארץ.
מולי, הצטרפת לרשימה ארוכה של מאמנים ישראלים בעלי שם שנעלמו בסביבות גיל 60?
"אתה יכול לקחת את זה לכאן או לכאן. בראשית הדרך שלי כמאמן, זו כבר הייתה סיומה של תקופה אחרת של מאמנים כמו אריה דוידסקו וזהר כהן ז"ל. אז הגיעו לארץ רק מאמנים זרים בודדים, היום זה באופנה – וגם אני אימנתי שנים בחו"ל. מעבר לכך, למאמנים צעירים קל יותר להשתלב בקבוצות הבנויות על הדור הצעיר, ובארץ התפתחה שכבה חדשה של שחקני עבר שמאמנים כמו עודד קטש, גיא גודס ודני פרנקו".
כאמור, קצורין עבר הכל במהלך הקריירה העשירה שלו, אבל קבוצה אחת נשארה חרוטה בלבו יותר משאר המועדונים בהם עבר: "גליל עליון", אומר קצורין ללא היסוס על המקום בו עבד בין 1987 ל־1992. "שם נתנו לי יד חופשית. היה לי כיף לעבוד במחיצתם של ידין כהן, ישע כהן, מיכה שטראוס, יוסי הלפרין, יוסי ראוך, עמית גל ועוד רבים וטובים. עבדתי מול גרשון פרינץ, רכז הספורט בגליל, איש יקר. זו הייתה תקופה מיוחדת שלעולם כבר לא תחזור. זה כמו להתגעגע היום לכדורגלן בסדר גודל של נחום סטלמך ז"ל. זה מזכיר מאוד את מה שעברתי בצ'כיה עם נימבורק, גם שם נתנו לי לעשות את מה שרציתי".
קצורין ממשיך ונזכר: "הקבוצה שלנו דמתה לבית ספר לכדורסל. הצגנו את הכדורסל היפה והאטרקטיבי ביותר בארץ, ואיפה שלא ששיחקנו אהבו אותנו. אבל גליל לא הייתה רק קבוצת כדורסל, אלא יחידה אחת מאוד מגובשת. כל שני וחמישי היו נערכות שם חגיגות של על האש. כל משחק או נסיעה לחו"ל שעברנו בתקופה ההיא היו חוויה אחת גדולה, בשום קבוצה אחרת לא עברתי דברים כאלה.
"וזה יותר מכדורסל ומחברות – נשארו לי הרבה סנטימנטים לאזור בגלל שהבן שלי נולד שם, לכן הגעגועים עד כדי כך גדולים, והתחושה שלי שהתקופה של אז לעולם לא תחזור. היא לא תשוב בראש וראשונה בגלל שאם קיימת היום קבוצת כדורסל בקיבוץ כלשהו, זה לא אותו דבר. אז קיבוץ היה גוף בעל משקל, וכשהקבוצה הצליחה זו הייתה הצלחה עבורו ועבור האזור כולו".
הלב שלו מלא בזכרונות האלה, וקצורין מתרגש כשהוא נזכר באנשים במחיצתם עבד. הוא מקפיד להחמיא לכל אחד ואחד מהם על ההתמדה והמסירות שהפגינו. אם זה היה תלוי בו, היה חוזר למה שהיה אז, הימים היפים האלה. אבל זה שייך להיסטוריה. מאז 2015, אז אימן את ברמרהאבן הגרמנית, קצורין יצא מהמעגל. את מה שהשיג כבר לא יוכלו לקחת ממנו.
