כשסמל ראשון נדב רוטנברג ז"ל נהרג בגיל 21 מאש כוחותינו בתקרית ברצועת עזה, ב-7 בינואר 2011, איבדה מדינת ישראל לא רק את אחד מטובי בניה אלא גם ספורטאי מצטיין: אלוף הארץ לנוער בטאקוונדו וסגן האלוף לבוגרים, שהיה מיועד להתחרות ברמות הבינלאומיות הגבוהות.
בגיל 8 הגיע נדב למועדון בהדרכת שלמה טל בכפר־סבא, בעקבות אחיו הגדול ארז. במקביל שיחק כדורגל ברמות השבים, היישוב בשרון בו מתגוררת המשפחה. כשהיה בן 10 הפסיק להתאמן, אבל חזר בגיל 13, כשאחיו הקטן אלון החל להצטיין בענף. טל הזכיר לו שהוא רשאי להתאמן בחגורה צהובה, אליה הגיע טרם פרישתו, אך נדב העדיף לבנה והסביר: "אני רוצה להתחיל מאפס". בהמשך הגיעו שלושת האחים (במשפחה אחות נוספת – נעמה) לחגורה שחורה.
כבר בשנה הראשונה לאחר חזרתו זכה באליפות ישראל לילדים, ובגיל 17 נכלל בנבחרת ישראל. האחים נהגו להתאמן גם בבית, בעזרת השק התלוי בחצר. "הטאקוונדו היה מרכז החיים בבית שלנו", מספרת האם יהודית. "גם אני הבנתי כמה נקודות נותנת כל בעיטה".
במועדון בכפר־סבא זוכרים היטב את הנער שהיה מגיע בטרנינג לפני כולם, מתאמן כשמשקולות על רגליו, ומשקיע זמן רב בתרגילי כוח וגמישות. יובל בוחבוט, שנמנה באותה תקופה עם סגל הנבחרת ושימש גם כמאמנו, נזכר: "לצד השובבות, על הכל נדב היה מתאמן כפול. אני נחשבתי לספורטאי המוביל במועדון ובאחד הקרבות אני חושב שהוא ניצח אותי. זה אמנם היה קרב אימון לא רשמי, אבל קיבלתי פייט ואמרתי 'וואו, הוא ממש השתפר'".
על אופיו המיוחד מספר טל: "נדב היה ספורטאי עם ערכים, כבוד ורוח קרב. במקום שאני ארגיע אותו בהכנות המנטליות, הוא היה אומר לי 'מה אתה דואג? אני מנצח'. הוא גם היה מצחיק, מעודד את החברים שלו ומפרגן". באליפות ישראל לבוגרים ב-2009 הפסיד בהחלטת שיפוט מעוררת מחלוקת. "בחיים לא ראיתי אותו ככה", מספרת האם. "העוול שנעשה לו הטריד אותו". טל: "נדב הרגיש שגנבו לו את הקרב ואמר לי 'אני יודע שבעצם ניצחתי'". בוחבוט: "הוא מאוד התבאס וכעס, אבל היה בו משהו בוגר והגון כדי להתמודד גם עם זה בעצמו".
"הדבק של כל המחלקה"
לקראת גיוסו הודיע טל לרוטנברג: "אתה בנבחרת ישראל וזכאי למעמד של ספורטאי מצטיין". נדב השיב: "אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית כדי לשרת את המדינה". הוא חלם להיות בסיירת צנחנים, כמו אביו דרור, ולקראת הגיוס רץ בחולות והרים משקולות. "אמרתי לו 'לשרת את המדינה זה גם לייצג אותה בתחרויות. יש לך סיכויים גבוהים מאוד להצליח'", מספר טל. "אבל הוא היה חדור מטרה, כמו תמיד".
במהלך הגיבוש נפצע נדב וסבל מחתך עמוק בשורש כף היד. הוא נאלץ לוותר על חלום הסיירת, ושובץ בגדוד 202 של הצנחנים. "הכל היה קטן עליו", אומר חברו לפלוגה יובל שטראוס. "נדב היה חזק בצורה בלתי רגילה והכל בא לו בקלות. הוא התנדב לכל משימה והיה הדבק של כל המחלקה".
כבר בטירונות הוא בלט בכישרון הריצה ובכושרו הגופני. באליפות צה"ל הוביל פעמיים את היחידה שלו לזכייה במקום הראשון, סיים כמצטיין וקיבל סיכה מוזהבת. "כל אחד הרגיש בטוח לידו", מספר מפקדו, מעוז הייפרמן. "כשהייתה 'שביזות' הוא היה מתעלה מעל לסיטואציה ועושה צחוקים. תמיד הביא נחישות מעולם הספורט".
בקורס מ"כים ביקשו מפקדיו להשאירו להדרכה, אבל הוא התעקש לחזור לעזה. באחת מצניחות הלילה שבר את רגלו, אך קיפל את המצנח וצעד קילומטר עד מקום המפגש. "אם הלכת עד לכאן אין לך כלום", אמר לו רופא הגדוד, אבל הרגל התנפחה וכעבור יומיים הגיע לבית החולים, שם אובחן השבר. ברשימות שכתב לעצמו, תיאר נדב את היחס של הסגל הרפואי לפציעתו כ"משפיל ופוגע".
חודשיים וחצי ישב בבית עם רגל בגבס, ומיד כשהוסר עבר טיפולים פיזיותרפיים אינטנסיביים כדי לשוב כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית. הוא קיבל פטור ל-45 יום, המ"פ הורה לו להישאר בחמ"ל, אך רוטנברג אמר לו: "אני מת משעמום", והצליח לשכנעו לחזור לשטח ברגל חבושה. בחופשתו האחרונה ביקשה ממנו אימו שישמור על עצמו, מכיוון ששבר נוסף יגרום להפסקת תפקידו כלוחם. נדב השיב: "בהיתקלות עם מחבלים אהיה הראשון ליד המפקד שלי". יהודית: "הייתי מוטרדת, והוא מאוד כעס על ההתערבות שלי".
בשיחות עם חבריו סיפר נדב על רצונו לצאת לקצונה, אבל הכל נקטע בקרב ברצועת עזה ב-2011. נדב עוד הספיק לשוחח עם חברתו טל, לפני שכוח הכוננות שלו הוקפץ סמוך לקיבוץ נירים עקב היתקלות עם מחבלים. הצנחנים התמקמו בשטח, ובמקביל ירו כוחותינו לעבר החוליה אש מרגמות. אחת הפצצות פגעה בנדב. "הוא בכלל לא היה אמור להיות איתנו, בטח לא בתפקיד מבצעי", מספר חברו לצוות שטראוס. "אבל נדב לקח אותי כמה שיותר קרוב למחבלים, כי תמיד רצה להיות בראש. זה גם מה שגרם למותו".
"לא מסוגל להתאמן בלעדיו"
יהודית: "דווקא באותו ערב, כשידעתי על התקרית בה הגדוד שלו מעורב, לא התהלכתי בהרגשה שאני יכולה לאבד אותו. זה היה יום הנישואים שלי ושל בעלי, ישבנו בארוחת ערב וחיכיתי שנדב יצלצל כרגיל. אחרי שנמסר שכל הפצועים פונו חשבתי שאין מה לדאוג. כשזה קורה על אמת, הגוף מדחיק. אתה פשוט לא מסוגל לחשוב שזה יתפוס אותך, עד שדופקים בדלת".
לאחר האסון הפסיקו שני אחיו של נדב לעסוק בענף. "היינו נוסעים תמיד שלושתנו לאימונים ולתחרויות, אני לא מסוגל בלעדיו", אמר אלון לאימו, שמספרת: "זה חיסל את הטאקוונדו בבית שלנו. ארז ואלון הרגישו שאינם יכולים לחזור לזה". בצה"ל מנציחים את זכרו של נדב רוטנברג ז"ל בקורס הנושא את שמו, ומיועד לאוטיסטים שמתגייסים לחיל המודיעין.
