נתחיל מעניינים קצת קצת יותר קרדינליים מכדורסל: הרופא של הלייקרס שאישר את השתתפותו של אנתוני דייויס במשחק השישי בסדרה, הוא לא רופא, הוא סוחר סוסים. ללייקרס היה מרוץ סוסים קריטי ביום חמישי בלילה. חובה לנצח. הסוס דייויס היה משפר את הסיכויים של הלייקרס לנצח במרוץ באופן משמעותי. אז נותנים לסוס דייויס איזו זריקה או משחה ואישור לעלות ולשחק משחק פלייאוף ב-NBA, כשברור שהוא לא במצב של ללכת.
הרופא שאישר הוא טינופת וכל מי שמעורב בקבלת ההחלטות בצוות הניהול, האימון והצוות הרפואי של הלייקרס הוא טינופת. בשביל משחק, חשוב ככל שיהיה, לא הייתה שום הצדקה להעלות את דייויס בחמישייה. זה היה צעד לא אנושי וקצר רואי. תנועה לא הכי טובה וכל העתיד של הלייקרס היה צולע לכל חייו.
ודיוויס, שלא נתבלבל, הוא ההווה והעתיד של הלייקרס. הזמן של לברון הסתיים. תכף נחזור ללברון.
ההדחה של שתי הפיינליסטיות מהשנה שעברה כבר בסיבוב הראשון, ודי בקלות, מדגישה עד כמה קשה היא מלאכת החזרה לגמר או לזכייה. ריענון הסגל והשארתו מגובש, השארת המתח התחרותי, המוטיבציה, תחושת הרעב, הכל צריך להישאר על כנו, פלוס לשחק מעמדת הפייבוריט. קבוצות נדירות מצליחות לחזור על ההישג הזה. אין דבר שמבדיל את ג'ורדן משאר השחקנים בהיסטוריה מאשר העובדה שזכה שלוש פעמים ברציפות בכדורסל המודרני. והוא עשה את זה פעמיים. זה בלתי נתפש.
התרוקן המיכל
שתי סיסמאות בולטות ליוו והגדירו את הקריירה ההיסטורית של לברון ג'יימס, על ומחוץ למגרש: "כן, אנחנו יכולים" של אובמה, ו"פשוט תעשה את זה", של נייקי. לא רק שהן הגדירו אותו, אלא שהוא היה האחראי היחיד של שכתוב הערך שלהן. לברון הוא כדורסלן עצום, ואיש חשוב מחוץ למגרש, שברוב הפעמים השפתיים שלו חיקו את מה שלבו אמר (פחות בענייני סין, אבל מי מתעסק עם עלי באבא?).
לברון הגיע לסדרה ולפלייאוף הזה מעמדת נחיתות. הוא חווה חופשה מאוד קצרה מסוף השנה שעברה. הקבוצה נבנתה בצורה רעה מאוד: שלושת הסנטרים לא התאימו לקבוצה, דניס שרודר הוא רכז מצוין, אבל בעיקר אחד שיוצר מצבים לעצמו, לעומת רונדו שהיה רכז קלאסי לקלעים של הלייקרס שחייבים מוסר טוב כי הם לא יוצרים מצבי קליעה לעצמם. זו הייתה השנה הראשונה שבה לברון תיכנן להיות הכינור השני בקבוצה שלו, להתחיל להעביר את הקבוצה לדייויס. ואז דייוויס נפצע. ואז לברון נפצע. ואז בסדרה הזו ראינו משהו שלא ראינו מלברון מעולם: הוא רצה להראות לכל העולם שהוא עדיין יכול, והוא רצה רק לעשות את זה, ופתאום התברר שאין בו יותר כלום, שהוא רוצה ומסוגל, אבל אין. אין. לברון נראה כמו רכב קצת ישן אבל במצב מצוין חוץ מכמה דפיקות פה ושם. מנוע מושלם, שהיה צריך לחצות את מדבריות אריזונה כשהוא עמוס לחלוטין. מתישהו, באמצע הדרך הנטושה, עשרות קילומטרים מכל תחנת דלק סמוכה, הוא גילה שהמיכל שלו ריק.
כל הסדרה כולה מיסגרה את הנראטיב הזה. לברון חודר לסל ומחטיא (חמישים אחוז לעומת ממוצע קריירה של למעלה מ-60 אחוז), חודר לסל ומוסר החוצה בחמישים אחוז מהמקרים (כמעט שבעים אחוז ניסיונות זריקה אחרי חדירה בקריירה). 43 אחוז מהזריקות שלו בסדרה היו מהשלוש, לעומת ממוצע קריירה של 29 אחוז. זה מעיד על ויתור, האחוזים שבהם קלע והצורה שבה החטיא, הבהירו שאין לו כבר רגליים.
היום (שישי) בבוקר זה כבר היה סוד גלוי: מאבד כדור בהתקפה אחת אחרי סבסוב בחדירה, מאבד כדור בהתקפה אחריה בחדירה תוך שהוא נחסם, נשאר להתווכח עם השופטים ואז עם עצמו ומשאיר את הלייקרס עם ארבעה שחקנים בהגנה, מקבל שתי מנוחות ארוכות ברגעים קריטיים בשלהי המשחק. זו הייתה תמונה לפנתיאון: הלייקרס מחפשים כל דרך כדי לחזור למשחק ולהשאיר את עצמם בחיים בפלייאוף, ולברון יושב על שולחן המזכירות, שתי רגליו פשוקות, מתנועעות קדימה ואחורה, מהברך ולמטה.
אפילו בסדרה בינונית, ג'יימס הציב מספרים יפים. איתו על המגרש הלייקרס היו בפלוס שלוש מול פיניקס, בלעדיו במינוס 31. ג'יימס רצה לחזור, למשחק, להגנה, ממש רצה. אבל לא היה לו דלק, שום שחקן של הלייקרס לא הציע גרירה, ובוקר ופול הפכו את העלייה לקשה יותר ויותר. כולם ציפו שבלי דייויס, לברון יחזור להיות הלברון ההוא, הלא אנושי. וזהו. זה נגמר.
הפסקת קוזמה: לא רק שקייל קוזמה הוא השחקן הכי לא אינטליגנט על הפלנטה, אלא שאין פער גדול יותר בליגה בין פוטנציאל לבין תוצרת בשום שחקן אחר.
יחי המלך החדש
לילה לפני ההדחה של הלייקרס, הדחה ששמה קץ למלכותו של ג'יימס כשחקן הטוב בעולם ואולי על הקריירה שלו כולה, נערך באותו אולם החלק הראשון של טקס העברת השרביט. לוקה דונצ'יץ', עם עקמת בצוואר, הוליך את דאלאס לניצחון חוץ על הקליפרס עם 42 נקודות, 14 אסיסטים, ושמונה ריבאונדים, כשהוא אחראי, בקליעה או באסיסטים ל-31 מ-37 סלי השדה של דאלאס. דונצ'יץ' קלע רק 1 מ-8 ברבע האחרון, ובראיון מיד בסיום המשחק הוא התייחס אך ורק ליכולת הגרועה שלו ברבע הזה ולאיך שאיכזב את חבריו. מי ששמע את דונצ'יץ' מיד בסיום המשחק יכול היה לחשוב שדאלאס הפסידה בשלושים הפרש והוא קלע שש נקודות.
דונצ'יץ' מגיע לאיזה מקום שהוא רוצה על המגרש מתי שהוא רוצה. הוא בשליטה מלאה כשהוא משחק פיק אנד רול. התחושה שלו והריתמיקה שלו למשחק מזכירה מוזיקאי שקשוב לחלוטין לחיבור שבין המילים שכתב למוזיקה שתנגן את המילים, תוך שהוא מודע לנוכחותו של כל כלי בחלל.
התצוגה של דונצ'יץ', בן 22, במשחק חמישי בחוץ בסדרת פלייאוף הייתה מסע בזמן, 14 שנה לאחור. לברון ג'יימס, 22, קולע 48 נקודות, מהן 29 מתוך שלושים הנקודות האחרונות של קליבלנד, ביחד עם תשעה ריבאונדים ושבעה אסיסטים כשהוא מוביל אותה לניצחון במשחק החמישי בדטרויט (אם מחברים את הסטטיטיקה של לברון ודונצ'יץ' משני המשחקים הללו מגיעים לסך הכל של 64 לכל אחד). זה היה הלילה שבו ג'יימס נטל לעצמו את התואר של השחקן הכי טוב בעולם, תואר שבו החזיק 14 שנים, עד לשני הלילות הרצופים השבוע בסטייפלס סנטר. אבא זמן לעולם לא עוצר.
ב-2019, תאמינו או לא, לדונצ'יץ' לא היה חוזה נעליים. ג'יימס בדיוק פיתח את המותג החדש שלו בנייקי. דונצ'יץ' היה הקליינט הראשון שהחתים. תגידו מה שתגידו על ג'יימס, אף אחד לא משח אותו להיות נושא הכתר הבא.
אנחנו חוזים אם כן ברגע היסטורי של חילופי משמרות. דונצ'יץ' (עם התנגדות יוקיץ' קלה) לוקח את תואר השחקן הטוב בעולם מג'יימס. בין תשע הקבוצות האחרונות שנשארו בפלייאוף יש רק שתי קבוצות שזכו באליפות מאז 1983, דאלאס ופילדלפיה. ג'יימס הודח בפעם הראשונה בסיבוב הראשון בפלייאוף, אלופה חדשה תוכתר. אנחנו על סף תחילת הסיבוב השני והכל מריח כמו אביב כדורסלני.
