העשן כיסה את בלומפילד, גרם לראייה לקויה והכריח כמה מיושבי היציעים לשלוף מהכיס את המסכות, אלה שעד לא מזמן היו עלינו תמיד. כשהעשן התפזר התגלו מאחורי המיסוך כמה דברים: 1. ההבנה שלא, אנחנו לא בדרבי של איסטנבול (וטוב שכך, הקורונה משתוללת שם). 2. אחת המחציות הגדולות שידע הכדורגל הישראלי (בהתחשב בחזרת הקהל באופן מלא, בתפאורה ובמעמד). 3. מכבי חיפה התקרבה לאליפות, מאוד התקרבה.
ארבע נקודות הפרש, שלושה משחקים לסיום ועוד משהו – יתרון 12 בהפרש השערים – כזה שמאפשר למכבי חיפה לעשות תיקו פעמיים מתוך שלושה משחקים ועדיין להיות אלופה. זה יכול לקרות בלי לנצח את מכבי ת"א באף אחד מארבעת המשחקים בליגה, אותו קוף מדובר, אותה כוכבית שיש האוהבים להזכיר. אתמול, למרות שלא ניצחה, חיפה כן סילקה חלק ממנו, מהקוף. שאגת השמחה מהיציע הירוק עם שריקת הסיום צריכה להיות קשורה לא רק לתוצאה אלא גם לאותה פעולת סילוק.
למה יש פה איזה ניקוי? מדוע קיימת חשיבות מעבר לשמירת הפער בטבלה? כיוון שהמשחק התפתח בדיוק ההפך מקודמיו. מכבי חיפה לא איבדה יתרון שני שערים, כפי שכבר קרה לה העונה, אלא חזרה מפיגור כזה בדיוק, וברגעים בהם היה אפשר לשמוע אוהדים משני הצדדים מזכירים את ה-0:6 של העבר, שוקלים לכאן או לכאן איך תבוסה תשפיע על משחק הגביע. ההפך התרחש, ובמחצית הראשונה זה אפילו הרגיש בדרך למהפך, כזה שהיה יוצר סרט שכאילו עוצב על-ידי במאי קיטש: מאבדת היתרון הסדרתית מנצחת במהפך.
זה היה די שוויוני ואחרי ההתאוששות של מכבי חיפה במחצית הראשונה, אותה הייתה יכולה וראויה לרדת ביתרון, נכנסה מכבי ת"א שוב לעניינים, גם בזכות/בגלל היציאה של אייל גולסה והכניסה של שרן ייני במקומו. ייני הצליח לקדם את המשחק בצורה טובה יותר מכל שחקן אחר בצהוב, אבל מעבר אליו לא היה אף שחקן שייצר עבור מישהו אחר בצורה טובה. הקישור, זה שהיה הסמל המסחרי להצלחת מכבי ת"א, היה רחוק מלהשאיר אותה הפעם בתמונה.
דן גלזר הוא ודאי לא גלזר של העונה שעברה, וגם לא גלזר של לפני הפציעה. רוב הכדורים שלו הלכו לרגליים ירוקות וגם כשכבר הצליח לצאת קדימה מסר לא טוב לדור פרץ. גולסה היה חלש עוד מעבר לניעור שקיבל מעומר אצילי, בתמונה שיכולה להיות סמל העברת הצלחת. הקישור של מכבי ת"א היה ה-דבר שלה, אבל לא לאחרונה. אף קשר לא הבקיע עבורה בפלייאוף העליון.
הקישור של מכבי חיפה עושה עבודה טובה בפלייאוף – פה אולי טמון ההבדל באותם משחקים. צ'ארון שרי הוא מלך שערי הפלייאוף, עם ארבעה כאלה בינתיים. מוחמד אבו-פאני הגיע טוב למשחקים האחרונים. נטע לביא חזר לעמדה החדשה-ישנה שלו ושוב חילץ כדורים במקומות חשובים. אבל איש המשחק היה בעמדה קדמית יותר. איש המשחק מקצועית, בלי קשר לאירועי השנה האחרונה.
מדובר באצילי כמובן. הוא רשם שלוש מסירות מפתח מדויקות, יותר מכל שחקני מכבי ת"א יחד, היה מעורב בשני השערים, אבל גם עשה עבודה הגנתית טובה. אוהדי מכבי ת"א מכירים זאת היטב. הם ודאי זוכרים איך יונתן כהן ואלירן עטר נשלחו ליציע בעוד אצילי קיבל דקות קבועות אצל ולדימיר איביץ' בזכות התרומה ההגנתית. גם הפעם. יונתן כהן, ששיחק בקו שלו, סיים את המשחק עם אפס מחמש בדריבלים ובלי בעיטה לשער. גם רז מאיר, עוד יותר מאצילי, צריך לקבל פה מחמאות. מאיר הוא השחקן הפחות מוערך בקו ההגנה החיפאי, אבל אתמול הוא היה הטוב שבהם.
למכבי ת"א לא היה יוצר במסירה, אבל כן את אלכסנדר פשיץ', שייצר לעצמו. בדו-קרב הסרבי הוא הצליח לגבור על בוגדן פלאניץ' לא רק בשער שהבקיע אלא בשתי הזדמנויות נוספות. זה לא היה משחק טוב של פלאניץ' (שצריך להגיד תודה לג'וש כהן המעולה), אבל את החד-צדדיות במאבק המדובר צריך לרשום קודם כל לזכות פשיץ'. היה לו משחק מעולה וגם התבנית ההתקפית איתה הגיע פטריק ואן לוון שמה אותו במרכז – פשיץ' ירד לאחור, משך איתו את פלאניץ', ואז הכדור הלך לגררו, שבהיעדר פלאניץ' נשאר באחד-על-אחד עם סאן מנחם.
אז היה רעיון לפתיחת המשחק, אבל ואן לוון לא הראה בינתיים שינויים מעניינים במהלך המשחק ומכבי חיפה הסתדרה יחסית בנוחות עם הכדורים הארוכים שהגיעו בהמשך. כך, משחק שהיה יכול ללכת לכל כיוון הסתיים, בצדק, בחיבוקים של קבוצה אחת שקרובה לזכות באליפות. עוד לפני שתוכל להבטיח את התואר יש לה כמובן עוד משחק אחד, בעוד יומיים בלבד, שוב מכבי ת"א ושוב בלומפילד. אם תעפיל לגמר על חשבון היריבה הגדולה תוכל הקבוצה של ברק בכר לשחרר לגמרי את הקוף לחופשי.
הגביע יהיה הסיבוב הישיר האחרון בעמידה על יחסי הכוחות. אחריו נחזור לליגה ויש סיטואציה לפיה כבר במחזור הקרוב, במוצאי חג שבועות, תהיה פה אלופה חדשה. כזו שלא זכתה בתואר 10 שנים.
