כמעט כל כדורסלן זר שמגיע לישראל נשאל מיד על מכבי ת"א, ואם הוא חושב שהקבוצה שלו תהיה מסוגלת להפתיע השנה את הצהובים. אף פעם לא מקבלים תשובה מעניינת או עם מעוף. אבל ניל גילמן היה עולם אחר: כאשר איש העסקים שעלה מאנגליה לקח על עצמו את אליצור נתניה באמצע שנות השמונים, הוא הצהיר מיד: "אני הולך להיות השמעון מזרחי החדש של הכדורסל הישראלי".
השנים של גילמן בישראל הפכו את אליצור נתניה להצגה הכי מרתקת בכדורסל הישראלי. זו פשוט הייתה חגיגה אחת גדולה. כבר בעונה הראשונה שלה בלאומית (הליגה הבכירה), היא עלתה לגמר הפלייאוף מול מכבי ת"א ב־1985. גילמן, אגב, תיעב את מכבי ת"א בכל ליבו. כשצביקה שרף אימן בקבוצה, היא השיגה את אחד הניצחונות המדהימים שאפשר לדמיין, כשגברה בפביליון של בירת ספרד על ריאל מדריד בגביע קוראץ. והיו שם שחקנים נפלאים וסגנון כיפי. אבל הכל נעלם כלעומת שבא. גילמן (שכבר אינו בין החיים) נמלט מהארץ, ונמנע מלהגיע למדינות להן היה הסכם הסגרה עם ישראל. רק הזיכרונות נשארו.
דוד שולמן, מזכיר המועצה הדתית בנתניה, היה מנהל הקבוצה באותה תקופה. רבים סברו כי גילמן מימן את הקבוצה, אבל שולמן מספר כי המציאות הייתה שונה: "תחילה הוא היה פעיל קצת במכבי נתניה בליגה הארצית, אבל אחרי פחות משנתיים, כשחש שלא מתייחסים אליו בכבוד, הציעו לו מקורבים לחצות את הכביש ולהצטרף אלינו. לאורך השנים פעלתי ביחד עם שלמה שפיגלמן, שנינו שיחקנו בזמנו. בארצית. גילמן פנה אלינו והציע את הצטרפותו. על להשקיע כספים בקבוצה הוא לא חשב. גילמן ראה את עצמו כמציל המועדון, ניהל שיחות טלפון טרנס־אטלנטיות עם סוכנים, ראה את עצמו כאיש הקשר עם האמריקאים, אבל לא עשה יותר מהרבה רוח כשאנשים שואלים אותי כמה כסף הביא למועדון, אני משיב: 'כמעט כלום'".
אבל רגע, מה עם השעון?
שולמן צוחק: "בכל זאת הוא הביא איתו נדוניה. כשהוא הגיע למכבי נתניה הוא שם לב כי באולם בו שיחקה חסר שעון חשמלי, ותרם כזה. כשעזב את הקבוצה והצטרף אליו הוא לקח איתו את השעון כי גם לנו היה חסר...".
הסוד האמיתי של גילמן היה איתור אמריקאים צעירים, זולים יחסית, שהגיע בלי ניסיון באירופה. טרי פייר הנפלא, למשל, הגיע ישירות מהקולג' וסגר על 9,000 דולר לעונה (שולמן: "אחרי שנה הוספנו לו אלפיים"). אליו הצטרפו שמות שעד היום מרגשים חובבי כדורסל ישראלים, כמו ווילי סימס, קארל נברסון, סטיב מאלוביק וג'ימי הול, ועם המאמן העפולאי יוסי הררי הקבוצה הציגה כדורסל אטרקטיבי – שלא ממש תאם את אולם "ישורון" המצ'וקמק. אוח, האולם הזה... הוא איכלס בקושי 1,000 צופים, וגם המעטים יחסית שהגיעו נתקלו בבעיות חניה. כשהגענו לשם לסקר משחק, הדבר ההגיוני ביותר היה להשאיר את הרכב עוד לפני אזור הים ולקחת מונית לאולם. ומי שכבר נכנס? היו כמה מקומות ישיבה מאולתרים שהייתה סכנה לעלות אליהם. קראנו לזה "תעלולים אקרובטיים".
כאמור, ב־1985 נתניה מצאה את עצמה בגמר הפלייאוף מול מכבי ת"א, אבל גילמן לקח את זה באיזי. אני עוד זוכר את השערורייה שיצר, כשערב הגמר, במקום להתאמן, לקח את שחקניו לחנוכת חנות ג'ינסים. שולמן נזכר במקרה דומה, משעשע עוד יותר: "נקבע לנו משחק בלאומית נגד בית"ר ת"א, שהודיעה כי תארח אותו בערד. התברר כי הייתה רשאית לכך, אחרי שהודיעה לפני פתיחת העונה כי תנהג כך בחלק ממשחקיה. גילמן הציע לפני כן שבדרך נעצור למנוחה בבאר־שבע. התברר כי הוא היה אמור לפתוח שם עוד חנות ג'ינסים, וכשהגענו התברר כי שבוע לפני כן כבר פירסם בעיר כי כוכבי אליצור נתניה יהיו במקום, יצטלמו עם הנוכחים וגם יעניקו להם חתימות. הוא לא הזמין לנו מלון למנוחה". אגב, בעקבות המקרה שונה התקנון, וכיום על קבוצה ביתית לקיים את משחקיה במרחק של עד 35 ק"מ מהעיר.
בסופו של דבר קופת המועדון התרוקנה, והקבוצה לא עמדה בהתחייבויות שלה למשכורות. שולמן: "לפני גמר הגביע מול גליל עליון בעונת 1987/88, בו הפסדנו, השחקנים פשוט שבתו". גילמן עזב, ובעונה שלאחר מכן החובות שהשאיר מנעו ממנה להמשיך לתפקד. ב־2009, שנים אחרי שכבר התאחדה עם מכבי, הקבוצה חזרה לכמה עונות טובות בליגת העל, אך ירדה שוב ב־2014. ולמרות כל התלאות עם האדון גילמן, רבים בנתניה מתגעגעים לאיש הציורי הזה, ובטח שלטירוף הכדורסל שהיה אז בעיר.
