מאז ההצלחה הטובה יחסית של מערכת ה-VAR במונדיאל ברוסיה ב-2018, נשמעות יותר ויותר ביקורות על השימוש בשופטי הווידיאו מצד מאמנים ושחקנים ברחבי היבשת. בדומה למערכת "עין הנץ" בטניס, שנכנסה לענף בשנת 2006 ושינתה אותו לבלי היכר, גם מערכת ה-VAR נועדה להקל על החלטות שיפוט ולמנוע טעויות קשות ומכריעות (וכך גם מערכת קו השער, שהייתה כ"כ חסרה באותו גול של למפארד מול גרמניה במונדיאל 2010).
מערכת "עין הנץ" של הטניס נועדה לעזור במקרים בהם העין האנושית מתקשה (באופן טבעי) להתמודד עם כדור שעף במהירות הבזק ונוחת מילימטר מ/על הקו. בטניס – הדבר קריטי. להבדיל מהכדורגל, בטניס האחריות לקריאה לשימוש במערכת היא (ברוב המקרים) על השחקנים עצמם – יש להם יכולת לערער (3 פעמים במערכה). שחקן שחושד שנפלה טעות בהחלטה יכול פשוט לערער, והמערכת בודקת את הטענה שלו – במהירות הבזק, כמעט ללא שיהוי של המשחק.

השופט פוקסמן בוחן פנדל ב-VARהשופט פוקסמן בוחן פנדל ב-VAR
השופט דוד פוקסמן בוחן פנדל ב-VAR
(צילום: עוז מועלם)

בכדורגל, נראה שאיבדנו כיוון, אבל במקום לשנות את התקנון והחוקים, הנטייה היא להאשים את המערכת. הבעיה איננה בטכנולוגיה – היא נועדה לעזור בצמצום טעויות. הבעיה היא – כך מסתמן – בשימוש בה. הן מבחינת תפיסה והן מבחינת ביצוע. הנה מספר מקרים, לצורך המחשה:
כוונת המחוקק בחוק הנבדל איננה למדוד על קוצו של יוד אם היד/רגל/אף/מרפק של החלוץ עברו את קו ההגנה במילימטר. לפני מספר שנים התקבלה החלטה משמעותית בנושא הנבדל, כאשר הוחלט שאם יש ספק, היתרון הוא להתקפה ולא להגנה. טכנולוגיית ה-VAR – בשימוש הנוכחי בה – מעלימה את הספק הזה. אין ספק, אם אתה יכול לבדוק באמצעות קווים לאורך ולרוחב את המרחק בין השחקנים על המילימטר. אבל מדידה כזו מפספסת את מטרת החוק וההיגיון שעומד מאחוריו – מצד אחד, מניעת מרחקים בין ההתקפה להגנה והשוער (כדי למנוע בונקר מתמשך), ומצד שני, גולים-גולים-גולים. היתרון אמור להיות לשחקן המתקיף, כדי שנראה יותר ויותר שערים.
אין שום סיבה להתעלם מההיגיון הזה, גם אם יש את המערכת הנוכחית. פיפ"א ואופ"א כבר החלו לדון בנושא, אבל המציאות מקדימה (כמו ברוב המקרים) את החקיקה. ואם לא יתעשתו, ומהר, כל המשמעות של חוק הנבדל תיעלם. גם בעידן ה-VAR, צריך לתת יתרון להתקפה במקרים גבוליים, ולא למדוד באמצעות המערכת על המילימטר. זה מחטיא את המטרה ומוציא לה שם רע. לא היא אשמה – הבעיה היא שמשתמשים בה בצורה הזו לצורך הזה.
מקרה נוסף – חוק היד. מערכת ה-VAR מאפשרת לראות אם ואיך שחקן נגע בידו. אולם – היבט הפרשנות של חוק היד נותר בעינו! מערכת ה-VAR איננה מעלימה את הצורך בפרשנות. כל עוד אין חוק יד ברור, שוויוני ועקבי – פעם נראה החלטה כזו, ופעם נראה החלטה אחרת (גם על מקרים דומים), פשוט מכיוון שאין אחידות בשיפוט (לא בין מדינות ולעתים גם לא באותה מדינה) לגבי החוק הזה ומה הוא אומר. גם כאן – נדרשת התאמה תקנונית, ולא טכנולוגית.
הזוי היה לראות את מה שקרה בין ולנסיה לריאל מדריד במשחק האחרון במסטאיה. ולנסיה החמיצה פנדל, וה-VAR קלט שאחד השחקנים של ולנסיה, שעט על הריבאונד, נכנס לרחבה שנייה לפני שמותר היה לו להיכנס (דרך על הקו, שהוא כידוע חלק מהרחבה). השופט העניק לוולנסיה פנדל חוזר (אותו, הפעם, סולר כבש). מה פתאום להעניק פנדל חוזר, כששחקן ולנסיה הוא זה שביצע את העבירה של כניסה מוקדמת לרחבה, וקורטואה הדף את הפנדל? קורטואה צריך להיענש על זה ששחקן ולנסיה נכנס מוקדם לרחבה? בלי מערכת ה-VAR, סביר שהשופט בכלל לא היה שם לב לזה (דריכה על קו הרחבה בשנייה בה נבעטה הבעיטה), אבל – שוב – הבעיה איננה במערכת ה-VAR, אלא בשימוש בה, ובחוק עצמו – שנותן פנדל חוזר, ולא "כדור עובר". תארו לכם שבכדורסל שחקן נכנס לבקבוק לפני הזמן בזריקת עונשין, השחקן של הקבוצה שלו מחטיא, ומקבל על זה זריקה חוזרת. איפה ההיגיון בחוק?

מערכת ה-VARמערכת ה-VAR
מערכת ה-VAR
(צילום: ראובן שוורץ)

היבט אחרון אותו אציין, הוא הענישה כלפי צוות השיפוט בשל שימוש ב-VAR. שופט יודע שאם הוא נקרא ל-VAR, סביר שעשה טעות, ואם אכן טעה – יורדו לו נקודות בדוח השיפוט, במידה שקיבל את המלצת צוות ה-VAR לשנות את ההחלטה המקורית. אם יתעקש על עמדתו המקורית – וזו תהיה מוטעית – יורדו לו פי 2 נקודות בדוח. אם עמד על שלו וצדק, לא יורדו לו נקודות. כל המשוואה הזו מובילה ללחץ מיותר על צוות השיפוט – ה-VAR נועד לעזור לקבל החלטה נכונה ומדויקת, לא להלחיץ. ברור שמה שעומד מאחורי זה הוא הרצון לא לגשת ל-VAR בכל רגע במשחק, אבל צריך למצוא איזון טוב יותר, שיאפשר לצוות השיפוט להשתמש במערכת ללא לחץ גדול מדי. שופט צריך לבוא למערכת בעין נקייה ושקטה.
שימו לב גם שלהבדיל מהיורוליג, למשל – בו מתקבלת החלטה מקורית במגרש, ואז צוות השיפוט ניגש למוניטור כדי לבדוק ביחד, ויכול להפוך את ההחלטה ללא שום סנקציה – לשופט הכדורגל אין מרחב תמרון להחלטה. או שצוות ה-VRA קורא לו אם יש חשד לטעות (ואז הוא ניצב בפני דילמה פסיכולוגית לא פשוטה), או שהם בכלל לא קוראים לו – אם ההחלטה המקורית גבולית ואין "הוכחה משמעותית" שבוצעה טעות. אבל – אולי השופט היה מחליט אחרת, אם היה נקרא ל-VAR גם במקרים של 50-50? אולי היה משנה את החלטתו, כמו צוות השיפוט ביורוליג, על סמך המוניטור? מדוע רק צוות ה-VAR משתמש במוניטור ומחליט עבור השופט הראשי מה גבולי ומה לא? אולי צריך לתת לשופט הראשי לגשת למוניטור גם במקרים בהם צוות ה-VAR מתקשה להחליט (ובכך משאיר את ההחלטה המקורית בעינה, גם אם היא מוטעית)? אם השופט הראשי לא נקרא למוניטור, וצוות ה-VAR משאיר טעות בעינה, הדבר מכשיל את כל צוות השיפוט.
לסיכום, מערכת ה-VAR נועדה לעזור, להקל ולצמצם טעויות. בינתיים, השימוש בה איננו מיטבי, ומוציא לה שם רע. ה-VAR לא העלים את הצורך בפרשנות אנושית (להבדיל מ"עין הנץ" בטניס), והצורך הבוער הוא דווקא בעדכון חוקת הכדורגל והציפיות מהמערכת. ואולי צריך לשקול להעביר את הדרישה לשימוש בה – במקרים מסוימים – גם למאמני הכדורגל, בדומה ל-Challenge ב-NBA או למערכת "עין הנץ" בטניס. לכל קבוצה (מאמן) יהיו X ערעורים במחצית, וטעות תגרור סנקציה כזו או אחרת נגד הקבוצה/מאמן. הטכנולוגיה כאן – רק צריך להחליט ולדעת איך להשתמש בה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.